ע"פ 993/93

תקציר

בפסק דין מורכב זה, מתייחס בית המשפט העליון לערעורו של נאשם שהורשע באונס, ובוחן האם המשפט הושפע מראיות פסולות, ובפרט מהתייחסות לבדיקת פוליגרף. בית משפט קמא, בהרכב שופט מקצועי, הרשיע את המערערת במידה רבה על סמך עדותה של המתלוננת, שטענה כי נאנסה על ידי המערער, נכה צה"ל. לאורך כל המשפט, חוסר עקביות בגרסתו של הנאשם עמד בניגוד חריף לגרסתה העקבית של המתלוננת, מה שהוביל את בית משפט קמא לתת אמון בעדותה. עם זאת, במהלך ההליך עלו התייחסויות לבדיקת פוליגרף, שאינן קבילות. בעוד שהרוב בערכאת הערעור סבר כי התייחסויות אלה היו יכולות לפגוע בשופט ולהשפיע על הכרעת הדין, ובכך לחייב זיכוי מאשמת האונס מחמת הספק, שופט אחר סבר כי ההרשעה צריכה לעמוד. ערכאת הערעור בחנה את ההבחנה בין השפעתן של ראיות בלתי קבילות על חבר מושבעים לעומת שופט מקצועי, והביעה דעות מגוונות בשאלה האם ראיות כאלה יכולות להשפיע באופן לא מודע על פסיקות שיפוטיות. בסופו של דבר, תוך הכרה גם בסוגיות רחבות יותר של אמינות ואמות מידה משפטיות, הגיע הרוב למסקנה כי יש לזכות את המערער מאשמת אונס מחמת ספק סביר, אם כי הרשעות אחרות הקשורות לתקיפה ונהיגה בזמן פסילה נותרו בעינן.