עת"מ 18426-05-11

תקציר

העותר, שהסתנן לישראל דרך גבול מצרים בשנת 2009, ביקש מעמד פליט בשל חששו להתגייס לצבא אתיופיה ולמות במהלך שירותו, וכן בשל קשיים כלכליים. שלטונות המשיב דחו את בקשתו, בנימוק שהחשש שלו אינו מבוסס ואינו מהווה רדיפה כהגדרתה באמנת הפליטים. העותר טען כי הראיון שנערך עמו באמהרית, שפה שלא שלט בה, פגע ביכולתו להציג את טענותיו. עם זאת, בית המשפט מצא כי הוא הצליח להעביר את טענותיו ולהבין את השאלות שהוצגו בפניו, ומחסום השפה לא שלל את ההחלטה. בית המשפט דחה גם טענות בדבר פגמים מנהליים בהליך קבלת ההחלטות, וקבע כי הרשויות פעלו בסבירות ובמסגרת שיקול דעתן. יתר על כן, חששה של העותרת מפני שירות צבאי, המאופיין כפחד טבעי המשותף לגברים רבים, לא עלה כדי רדיפה על פי האמנה. העותר לא הוכיח חשש ממשי מפני רדיפה בשל מוצאו האתני או דעותיו הפוליטיות, מה גם שהמשיך להתגורר בעיר הולדתו למרות סירובו להתגייס ולא ביקש מקלט במדינות אחרות בהן התגורר. בפסק הדין הודגש כי העותר, בגיר, לא עמד בתנאים המצטברים המפורטים באמנת הפליטים, ולפיכך נדחתה בקשתו לקבלת מעמד פליט.