רע"א 3266/07

תקציר

פסק הדין מתייחס לתחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, בפרט לגבי אנשים עם ליקוי שכלי. פסק הדין מאפשר את הערעור, תוך הדגשה כי יש לבחון מחדש את תביעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום לגופה. סעיף 11 מאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות אם תובע אינו מסוגל לנהל את ענייניו בשל ליקוי שכלי ואין לו אפוטרופוס. מבחינה היסטורית, תכליתה של הוראה זו היא להגן על תובעים שאינם יכולים לעמוד על זכויותיהם בשל ליקויים אלה. פסק הדין מבהיר כי אפוטרופוס, בהקשר זה, הוא מי שמונה על ידי בית המשפט, ולא אפוטרופוס בפועל או טבעי, שאינו כולל הורים או עורכי דין הפועלים ללא מינוי פורמלי. בית המשפט מדגיש את ההבחנה המהותית בין תפקידי עורכי הדין לתפקידי האפוטרופוס, ומדגיש כי ייצוגו של עורך דין אינו ממלא את תפקידו של האפוטרופוס ואינו יכול למנוע את הטלת ההתיישנות בשל אי כושר שכלי. יצוין כי גם אם אדם מינה עורך דין לפני שהפך ללוקה בנפשו, אין במינוי זה כדי להעיד על כך שהוא יכול לנהל את ענייניו באופן עצמאי. החקיקה קובעת במפורש כי אדם שאינו מסוגל לנהל את ענייניו בשל ליקוי שכלי משהה את תקופת ההתיישנות, ורק אפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט יכול להפעיל את תקופת ההתיישנות מרגע שנודע לו על העובדות הרלוונטיות של המקרה. לפיכך, רואים את המבקש כמי שלא יכול היה לדאוג לענייניו במשך תקופה, ובכך השהה את תקופת ההתיישנות בשנה לפחות. בית המשפט מתייחס גם להיעדר דרישה לקשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לבין עילת התביעה, ומשקף כי מטרתו העיקרית של החוק היא להעדיף תובעים שלא יכלו לפעול בשל מחסומים נפשיים. המסקנה מחייבת חזרה לבית משפט השלום לדון בתביעה באופן מהותי, תוך נשיאה של המשיב בהוצאות משפט, ומדגישה את הצורך בבהירות חקיקתית נוספת בהבחנה בין ייצוג משפטי לנפגעי נפש. הסכמתם של שופטים נוספים תומכת אף היא בפרשנות מפורטת זו ובנחיצותה של פעולת חקיקה.