תמ"ש 17506/99

תקציר

התובע, שהיה בעיצומו של הליך גירושין עם הנתבע, תבע אותה על סך 100,000 ₪ פיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב עקב תלונות שווא רבות על אלימות שהגישה נגדו. התובע זוכה מהאישומים הפליליים שנבעו מתלונות אלה וטען כי מעשיו של הנתבע מהווים לשון הרע, עוולת נגישות ורשלנות. הנתבע טען כי התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות, כי התובע לא הוכיח את טענותיו, וכי מעשיה נופלים תחת הגנות תום הלב של חוק איסור לשון הרע. בית המשפט הסכים עם עמדת הנאשם. בית המשפט קבע כי התביעה אינה חסומה על פי חוק, שכן היא הוגשה בתוך שבע השנים הנדרשות בחוק מיום הזיכוי. עוד נקבע כי התובעת לא הוכיחה די הצורך את טענותיה בדבר תלונות שווא וכוונת זדון, וכי הנתבעת פעלה בתום לב מתוך אמונה כי תלונותיה נכונות. לפיכך חלו ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע, והתביעה בגין לשון הרע נדחתה. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח נזק כלשהו הנובע מרשלנות, וכי שיקולי מדיניות שקלו כנגד הכרה בתביעה כזו במקרה זה. משכך, דחה בית המשפט את בקשת התובע לפיצוי ולא פסק הוצאות משפט.