עמ"ש 6426-07-21

תקציר

הערעור עוסק בחריג להחזרת ילדים על פי אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית, שנחתמה בשנת 1980, שמטרתה להגן על ילדים מפני התוצאות המזיקות של חטיפה ולקבוע נהלים לחזרתם המהירה למדינת מגוריהם הרגילה. החריג המדובר הוא בסעיף 13(ב) הקובע כי הרשות השיפוטית או המינהלית רשאית לסרב להורות על החזרת הילד אם התברר שהילד מתנגד להחזרה והגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם יש להתחשב בעמדותיו. דעת הרוב, שנכתבה על-ידי השופט ס' ג'יוסי ואליה הצטרף השופט א' אטיאס, גורסת כי החלטתו של בית-משפט קמא בדבר אי-תחולתו של חריג ההתנגדות שבסעיף 13(ב) לחוק אמנת האג אינה מוצדקת על-ידי הראיות שהוצגו, שהן דלות ונשענות אך ורק על התרשמות בית המשפט מראיונות הילדים שנערכו לקראת סוף ההליך. לפיכך, דעת הרוב קובעת כי יש למנות מומחה לפסיכולוגיה שיבחן את תחולת החריגים שבסעיף 13(ב) לגבי שלושת הילדים, בשים לב לחלופות האפשריות השונות ולהשלכותיהן, ויגיש חוות דעת בתוך ארבעה שבועות. השופט ג'יוסי מדגיש כי החלטה זו אינה שופטת מראש את תוצאת חוות הדעת של המומחה או את התוצאה הסופית של התיק. השופטת נ' סילמן, בהתנגדותה, סבורה כי יש לדחות את הערעור מאחר שהמערער לא עמד בנטל להוכיח את החריג. השופטת סילמן טוענת כי טובת הילדים ורצונם נבחנו ככל הנראה בארץ מגוריהם הרגילה, ד', שם היו הצדדים עסוקים בהליכים משפטיים בעניין המשמורת; ראיונות הילדים שערך בית משפט קמא תומכים במסקנה זו. יתר על כן, פתיחת הדלת לחריגים רחבים לאמנת האג עלולה ליצור מצב שבו הורים החוטפים את ילדיהם נהנים ממעשיהם הפסולים. החלטת הרוב, אליה הצטרפו שניים מתוך שלושה שופטים, מקבלת את הערעור ומורה על מינוי מומחה לפסיכולוגיה שיבחן את החריג להחזרת הילדים לפי סעיף 13(ב) לאמנת האג. כל צד יישא בהוצאותיו.