ע"פ 36024-05-20

תקציר

ערכאת הערעור דנה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ובסופו של דבר החליטה לדחות את הערעור הן מבחינת ההרשעה והן מבחינת גזר הדין. ההחלטה התבססה על העיקרון לפיו ערכאות ערעור אינן נוהגות להתערב בממצאים עובדתיים של ערכאות נמוכות יותר, אלא אם כן קיימת טעות מוכחת או חוסר בסיס במהימנות. במקרה זה, הערכאה הנמוכה יותר מצאה את עדי התביעה, לרבות שוטרים ואחרים, אמינים, בעוד עדותו של המערער נקבעה כבלתי אמינה ובלתי סבירה. המערער לא הצליח להפריך את חזקת ההחזקה התכופה, אשר תמכה באישומי הגניבה נגדו. מהראיות עולה כי הוא נתפס זמן קצר לאחר גניבת הרכב, מה שחיזק את מעורבותו באמצעות קרבה והתנהגות. בנוסף, מעשיו של המערער, כגון התחמקות משוטרים, תמכו בפסק הדין המקורי. ערכאת הערעור קבעה כי אין מקום להתערבות, שכן ממצאי בית משפט השלום מבוססים. באשר לעונש, מצא בית המשפט לערעורים כי הוא עולה בקנה אחד עם אמות המידה לעבירות דומות, בהתחשב בחומרתן ובאופיין של העבירות, כגון גניבת רכב וכניסה לישראל שלא כדין. על אף שלמערער לא היה עבר קודם, גזר הדין התחשב באינטרס הציבורי ובהרתעה מפני עבירות דומות. מקרים תקדימיים אישרו את ההתאמה והצורך בענישה מחמירה על גניבת רכב, שנחשבה לבעיה מתמשכת. לפיכך, אישר בית המשפט את פסק הדין וגזר הדין המקוריים, ודחה את הערעור על הסף.