ת"א 37485-06-11

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית על סך 179,888 שקל שהגיש התובע, בנה של אישה שבבעלותה נכס בתל אביב. התובע טוען כי העירייה הנתבעת חייבה שלא כדין את אמו לשלם אגרת קרן חניה בסך 81,204 ₪ במסגרת הליך הבקשה להיתר בנייה. התובעת מבקשת להשיב סכום זה בתוספת ריבית והצמדה, בטענה כי העירייה לא השתמשה בכספים לייעודם – קרי הקמת חניון ציבורי שישרת את דיירי הנכס. העירייה, לעומת זאת, טוענת כי התשלום בוצע כדין במסגרת תכנית ח', תוכנית מתאר מקומית לחניה בתל אביב, וכי הכספים משמשים להקמה והרחבה של חניונים ציבוריים. בית המשפט פוסק לטובת העירייה הנתבעת. היא קובעת כי הטענה נעדרת שחר משום שלעירייה הייתה סמכות חוקית לגבות את אגרת קרן החניה על בסיס תכנית ח', החלה על הנכס המדובר. התוכנית, שנועדה לתת מענה למצוקות החניה בעיר, מאפשרת לעירייה לדרוש תשלום לקופת חניה כחלופה להתקנת מקומות חניה פיזיים בנכס. כספי קרן חניה זו אכן משמשים להקמה והרחבה של חניונים, לרבות באזור בו נמצא הנכס של התובעת. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את טענת התובעת כי העירייה לא בנתה חניון בתוך פרק זמן מוגדר, ומציין כי תכנית ח' אינה כוללת דרישה כזו. בנוסף, בית המשפט מגיע למסקנה כי התובע לא ביסס את יריבותו עם העירייה, שכן הנכס היה בבעלות אמו בתקופה הרלוונטית. עם זאת, בית המשפט מכיר במעורבותו של התובע בפרויקט ובתשלום אגרת קרן החניה, אך התחייבותה החתומה של האם וויתור על תביעות הקשורות לתשלום – תוך מחיקת שתי שורות – אינה מהווה מניעה תקפה להגנתה של העירייה. בסופו של דבר, בית המשפט קובע כי העירייה פעלה כדין ובמסגרת זכויותיה על פי תכנית ח' בגביית תשלום קרן החניה ובניצול הכספים לצורכי חניה. לפיכך התביעה נדחית במלואה, והתובע חויב לשלם את הוצאות העירייה, לרבות 10,000 ₪ דמי שכירות.