בג"צ 1681/90

תקציר

החלטת הרוב, שיוצגה על ידי השופטים לוין, מלץ ועמית, קבעה כי חוק התכנון והבנייה אינו מחייב את המדינה לקבל את אישור שר הפנים לצו שניתן טרם חקיקת החוק, לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), להרחבת כביש. לדעת הרוב, שני חלקיו של סעיף 277ז לחוק התכנון והבניה התייחסו לסוגיות שונות. חלקו הראשון של הסעיף הסמיך את המדינה לבצע צווים שהוצאו מכוח הפקודה מבלי לקבוע את תוקפם הנורמטיבי. החלק השני נועד לפתור סתירות אפשריות בין הצו לבין תכניות שאושרו לאחר כניסת חוק התכנון לתוקף, ודרש את אישורו של שר הפנים כדי שהצו ייחשב לתוכנית מתאר מחוזית. מאחר שלא אושרו תכניות לאחר חקיקת החוק שסתרו את הצו, חלקו השני של סעיף 277ז לא חל. עוד טען הרוב, כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר למדינה לפעול על פי צווים אלה, וכי בית המשפט אינו יכול לבטל את החלטת המחוקק על ידי הטלת מגבלת זמן למימוש הצווים. תוך הכרה בכך שהדרך בה בחרה המדינה אינה מושלמת וכי חקיקת התכנון צריכה להיות הדרך המועדפת להרחבת כבישים, הדגישו הרוב כי תפקידו של בית המשפט הוא לפרש את החוק ככתבו וכלשונו, ולא לגזור פרשנויות מהרצוי. השופט בך, אליו הצטרף השופט נתניהו, חלק וטען כי יש לחייב את המדינה לכלול את סלילת הכביש בתכנית מאושרת או לקבל תחליף לתוכנית מאושרת. לדברי השופט בך, ניתן להשיג זאת על ידי כך ששר הפנים יאשר את הצו כעת, למרות שהוא הוצא לפני עשרות שנים. אישור כזה יכול להינתן רק לאחר בחינה מעמיקה של התנאים הנוכחיים, לרבות תכניות התכנון והבנייה שבתוקף, ומתן הזדמנות לעותרים להשמיע את טענותיהם. השופט בך הדגיש כי פתרון זה יגן טוב יותר על האינטרס הציבורי והוא פרגמטי, שכן חוק הפרשנות מחייב פעולה במועד. בית המשפט דחה את העתירה וחייב את העותרים לשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.