ת"א 797/06

תקציר

התובעים, שהם בני משפחה ובבעלותם חלקת קרקע משותפת, תבעו את מדינת ישראל למתן פסק דין הצהרתי שיחזק את זכותם לקבל מהמדינה שתי חלקות קרקע בתמורה לוויתור על זכויותיהם לרכישת שתי חלקות נוספות. הם טענו כי יש להם זכויות בקרקע משנת 1945, כי המדינה הכירה בזכויות אלה, וכי הם ויתרו על זכויותיהם לרכוש את שתי החלקות על סמך הבטחות המדינה ומצגים כי יקבלו את שתי החלקות בתמורה. עוד טענו כי למדינה, באמצעות מפקחה, יש סמכות להבטיח הבטחה כזו וכי ההבטחה מהווה הבטחה שלטונית, ולכן המדינה מחויבת לקיימה. יתר על כן, התובעים טענו כי גם אם למפקח לא הייתה סמכות, עדיין ניתן היה להכשיר את ההבטחה בדיעבד, וכי המדינה, לאחר שיצרה ציפייה, מנועה מלחזור בה מההבטחה. הם גם תבעו זכויות בקרקע בדרך של רכישה מכוח התיישנות. הנתבעת, מדינת ישראל, טענה כי ההבטחה לא ניתנה על ידי גורם מוסמך, כי ההבטחה אינה חוקית ומנוגדת למספר חוקים ומדיניות, כי החזקתם של התובעים במקרקעין לא הייתה רציפה, וכי הקרקע המדוברת הוחכרה לתובעים למטרות חקלאיות בלבד. בית המשפט לא שמע כל ראיה, אך ביסס את פסק דינו על התצהירים שהגישו הצדדים. בית המשפט קבע כי טענות התובעים לא נתמכו בראיות וכי ההבטחה שניתנה לכאורה על ידי המדינה לא היוותה הבטחה שלטונית, שכן למפקח שנתן את ההבטחה לא הייתה סמכות לעשות כן, וגם לא ניתן היה לקיים את ההבטחה בשל הבעלות המשותפת במקרקעין המדוברים. בית המשפט דחה גם את טענת התובעים בדבר רכישה מכוח התיישנות, וציין כי לאחר חקיקת חוק יסוד מקרקעי ישראל בשנת 1960, אין בקרקע קיימת התיישנות על קרקעות מדינה שיש בה כדי להקנות זכויות קנייניות. השופט פסק לטובת הנתבע, דחה את התביעה והורה לתובעים לשלם את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.