ע"פ 30098-10-14

תקציר

טענותיו של המערער כנגד הרשעתו בטענה כי הדבר יפגע בפרנסתו לא נתמכו בראיות קונקרטיות כלשהן ועל כן נדחו. המעשים שביצע המערער, שכללו גידופים ואיומים על שוטרים, נחשבו חמורים ביותר ומהווים הפרה של שלטון החוק. חומרת העבירה, יחד עם העובדה שהיא בוצעה נגד אנשי אכיפת החוק, הצדיקו ענישה מרתיעה. בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן, אך בסופו של דבר צידד בהחלטת בית משפט קמא שלא להרשיע את המערער, תוך ציון האינטרס הציבורי ומכלול שיקוליה של מערכת המשפט הפלילי. עוד צוין כי הענישה צריכה להיות אינדיבידואלית, ולכן מקרים קודמים עם פסקי דין דומים לא הצביעו על תוצאה זהה. הטענות בדבר אלימות שהופעלה לכאורה כלפי המערער על ידי המשטרה חרגו מהתשתית העובדתית של כתב האישום המתוקן שבו הודה, והומלץ למערער להפנות טענות אלה לרשויות הרלוונטיות. לבסוף, מצא בית המשפט כי בית משפט קמא איזן כראוי בין נסיבותיו האישיות לבין חומרת העבירה, והטיל עונש מקל. השופטת טאובר הגיעה למסקנה כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית משפט קמא. המשנה לנשיא רון שפירא והשופט אברהם אליקים הסכימו ביניהם.