ת"א 25005-07-19

תקציר

עיריית תל אביב-יפו הגישה תביעה נגד מספר נתבעים המתגוררים על קרקע המיועדת לגן ציבורי, במטרה לסלק את הנתבעים מהקרקע ולשלם לעירייה את דמי השימוש המתאימים. הנתבעים טענו כי יש להם זכויות דיירות מוגנות או הרשאה בלתי חוזרת להתגורר בקרקע, ולכן עליהם לקבל פיצוי לפני פינוי, או לחילופין על העירייה לשלם להם דמי שימוש. בית המשפט קבע, כי לנתבעים הייתה לכל היותר רשות משתמעת להשתמש בקרקע, שפקעה לכל המאוחר בעת הגשת התביעה. הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי היו להם זכויות דיירות מוגנות או כי רשותם הייתה בלתי חוזרת. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים אינם זכאים לפיצוי, שכן הם לא שילמו דמי שימוש עבור חלק ניכר משהייתם בקרקע, והמבנים שבנו היו בלתי חוקיים וחייבו הריסה. כמו כן, טענת הנתבעים לזכויות היסטוריות בקרקע לא הוכחה. עם זאת, בהתחשב במשך שהותם של הנתבעים בקרקע, גילם והשתהות העירייה בנקיטת הפעולה, החליט בית המשפט שלא לגבות דמי שימוש רטרואקטיביים. תחת זאת, קבע בית המשפט תקופה של 30 חודשים לנתבעים 1 ו-2 (דור ההורים) ותקופה של 12 חודשים לנתבעים 3 ו-6 (דורות יורשים) לפנות את הקרקע. כמו כן חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות ההריסה אם בסופו של דבר העירייה תהרוס את המבנים על חשבונה. ככלל, בית המשפט קיבל חלקית את טענות העירייה, אך לא פסק הוצאות.