תמ"ש 23070-04-22

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות צוואה בדבר העברת נכסי המנוח. הצוואה, שנכתבה ארבעה חודשים לפני מות המנוח, הורישה את כל הרכוש לנתבעת - אשת המנוח - ופירטה את חלוקת הנכסים בין ארבעת ילדיהם לאחר מותה. התובעים, שניים מילדיו של המנוח, טענו כי יש לפרש את הצוואה כהוראת "יורש אחר יורש", המעבירה את הנכסים לאישה אך מגבילה אותה מלמכור אותם. הם ביקשו פסק דין הצהרתי, המבקש למנוע מהאישה להיפטר מהנכסים במהלך חייה. עם זאת, השופטת מצאה כי לשון הצוואה ברורה ואינה תומכת בפרשנותם של התובעים. זאת ועוד, השופטת ציינה כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענותיהם בדבר כוונותיו של המנוח. על פי הצוואה, לאישה הייתה זכות להתייחס לנכסים כאל שלה, ולא הוזכרו הגבלות. בנוסף, השופטת ציינה כי האישה כבר החזיקה במחצית מהנכס בשל חזקת הבעלות המשותפת בין בני הזוג, מה שמחזק את זכויותיה. השופטת דחתה את התביעה והורתה לתובעים לכסות את הוצאות הנתבעים, בסך 70 אלף שקל.