עת"מ 41338-04-18

תקציר

העותרת, שבעבר היו בבעלותה מספר חלקות קרקע בתל אביב, מבקשת להשיב לעצמה את הבעלות בשלוש מהן (חלקות 87, 88 ו-12) בעקבות שינוי ייעודן. החלקות הועברו לעירייה או הופקעו לצורכי ציבור (סלילת כבישים) ללא פיצוי כספי לפני כחמישה עשורים. על פי סעיף 196(א) לחוק התכנון והבניה, כאשר המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע ננטשת, יש להשיב את הקרקע לבעליה או לשלם פיצויים. בית המשפט מצא כי העותר לא הצליח להוכיח כי העברת חלקות 87 ו-88 הייתה תוצאה של כפייה או איום בהפקעה. נטל ההוכחה מוטל על העותר, והתקופה הארוכה שחלפה מאז ההעברה מקשה על קביעת הנסיבות שבהן התרחשה. זאת ועוד, העותרת קיבלה פיצוי בצורות אחרות, כגון תמורה כספית מצד שלישי בגין מכירת מגרש אחר לבנייה. לפיכך נדחתה העתירה להחזרת שתי החלקות הללו. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת העותרת בעניין חלקה 12, שהופקעה במפורש לצורך סלילת כביש ללא תמורה. בית המשפט הורה להחזיר את החלקה לעותרת, בהתחשב בכך שהמטרה הציבורית להפקעתה נזנחה, אך על העותרת לשלם היטל השבחה בגין עליית ערך החלקה עקב שינוי הייעוד. פסק הדין לא הביע עמדה בנוגע לזכותה של העירייה "לתת דין וחשבון" על הקרקעות שהיא זכאית לקבל, ושני הצדדים יישאו בשכר טרחתם.