ע"א 472/60

תקציר

מדינת ישראל ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי שהעניק חלקת אדמה למשיבים, בטענה כי ההחלטה אינה מבוססת על ראיות לגיטימיות. המשיבים תבעו את הקרקע בירושה מאביהם, שלטענתם החזיק בקרקע למעלה מעשרים שנה ורכש אותה באמצעות קושאן טורקי. המדינה טענה מנגד כי הקרקע מעולם לא הוקצתה לאיש. המקרה היה תלוי בפרשנותו של הקושאן הטורקי, שלא היה ברור ולא ניתן היה לאמת את גבולותיו. הן דעת הרוב והן הדעות החולקות הסכימו כי הגבולות המוזכרים בקושאן אינם מועילים לזיהוי העלילה המדוברת. בסופו של דבר, אישר הרוב את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי עדותו של דודו של המשיב, בצירוף העובדה כי אביהם של המשיבים החזיק למעלה ממחצית השטח הכולל של הקרקע הנדונה, מהווה ראיה מספקת לכך שהאב החזיק בחלקה כולה במשך תקופה ממושכת וכי יש לפסוק אותה למשיבים. הדעה החולקת סברה כי אין ראיות לגיטימיות התומכות בהחלטת בית המשפט המחוזי.