ע"פ 187/76

תקציר

המשיב הואשם בעבירות לפי סעיפים 238 ו-251א לפקודת חוק העונשין, הנוגעות לחבלה חמורה בעת נשיאת נשק קר, לאחר סכסוך עם מעסיקו על הלנת שכר. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע אותו בעבירה על סעיף 238, אך קבע כי הצינור שבו השתמש לא היה נשק קר. המדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי כל כלי המשמש לחבלה באדם אחר, למעט נשק חם, צריך להיחשב כנשק קר. בית המשפט העליון, בדעת רוב, הסכים עם המדינה, בקובעו כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 251א היא לתפוס כל כלי או מכשיר שניתן להשתמש בו לגרימת נזק, בין אם יוצר למטרה זו ובין אם לאו. פרשנות זו עלתה בקנה אחד עם פסיקות קודמות ותאמה את המטרה של הגנה על הקורבנות מפני צורות שונות של אלימות. השופט ויתקון חלק על כך, וקבע כי יש להגביל את המונח "נשק קר" לפריטים הנחשבים בדרך כלל לכלי נשק. בדעת הרוב הרשיע המשיב את המשיב בעבירה שבה הואשם, אך העונש נותר ללא שינוי – קנס של 300 ל"י ומאסר על תנאי. פסק הדין של בית המשפט העליון קיבל אפוא את ערעור המדינה באופן עקרוני, אך לא שינה את גזר הדין.