ת"פ 38156-06-22

תקציר

דוקטרינת ההגנה מפני צדק נוגעת למקרים חריגים שבהם בית המשפט מתערב בשיקול דעתה של התביעה להגן על נחקרים ונאשמים מפני התנכלות למרים. הדוקטרינה התפתחה מדרישה להוכחת "התנהגות סמכות בלתי נסבלת" להוכחת "פגיעה מהותית בחוש הצדק וההגינות". מבחן זה מיושם בשלושה שלבים: בחינת הפגם וחומרתו, הערכה אם ההליך הפלילי עם הפגמים פוגע בתחושת הצדק וההגינות וקביעת הסעד הראוי. לתביעה שיקול דעת רחב בעריכת הסדרים מותנים, והחלטותיה מכובדות בדרך כלל, מה גם שנטל ההוכחה מוטל על הנאשם. כדי להצדיק התערבות שיפוטית, על הנאשם להראות כי החלטת התביעה שלא להציע הסדר מותנה הייתה בלתי סבירה, תוך התייחסות להוראות הרלוונטיות. הסברו של המשיב צריך להיות מניח את הדעת, תוך התייחסות לנסיבותיו המיוחדות של הנאשם והתבססות על הוראות סבירות. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי החלטת המשיב שלא להעביר את עניינו של המבקש ליחידת סד"מ הייתה סבירה. המשיב התייחס להנחיות הרלוונטיות, וציין כי מקרים של איומים בנשק טופלו פעמים רבות באופן שונה. גם העובדה שהמשיב לא ביקש מאסר בפועל לא הייתה רלוונטית. גם טענת המבקש לאכיפה בררנית, בטענה לאפליה נגדם, לא צלחה. המבקש לא הביא ראיות מספיקות למדיניות מפלה או לטיפולים שונים במקרים דומים כדי להעביר את נטל ההצדקה אל המשיב. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא פגמים בהליך קבלת ההחלטות של המשיב ודחה את הבקשה, תוך שהוא בוחר שלא להתערב בשיקול דעתה של התביעה.