ע"א 650/73

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס למחלוקת על עיכוב במשלוח מלט ומעצרה של האונייה "איריני" עם הגעתה לישראל. המערערת, אשר חכרה את האנייה מהמשיבים לצורך הובלת המטען, לא שילמה את דמי ההובלה במועד. יציאת האונייה התעכבה עוד יותר בשל מזג אוויר סוער ומחלוקת בין הצדדים בנוגע לתשלום. בסופו של דבר שילמה המערערת חלק מהאגרה, אך בתנאי שהאנייה תגיע לישראל עד למועד מסוים. המשיבים, לעומת זאת, הורו לרב-החובל לעכב את הגעת האנייה עד שהמערער יוותר על זכותו לעכב את כלי השיט באשדוד. התחייבות זו ניתנה אך המערער טען כי נעשתה תחת איום. למרות זאת, המערערת לא ביטלה את ההתחייבות תוך זמן סביר כנדרש בחוק. יתר על כן, המערער הסתיר התחייבות זו מבית המשפט כאשר ביקש צו במעמד צד אחד למעצר האנייה. בית המשפט קבע כי החלטת הרשם להוציא צו מעצר הייתה צריכה להתחשב במכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות ההתחייבות הסמויה, ולפיכך אישר את החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את צו המעצר. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער, תוך שהוא מדגיש את חוסר תום הלב וההטעיה במעשיו של המערער. בנוסף, הם אישרו כי ניתן לבטל התחייבות שהושגה תחת איום תוך זמן סביר, דבר שהמערערת לא עשתה. פסק הדין מצטט מספר מקרים אנגליים Dalglish v. ג'רווי (1850), רוס נ' בקסטון (1888), ובויס נ' גיל (1891) המדגישים את הצורך בגילוי מלא ובתום לב בעת בקשת צווי מניעה או צווי מעצר.