ב"ש 527/86

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב הפרוצדורה הראויה לערעור על פסק בורר בבית המשפט. תחילה עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבורר, ואילו המשיב הגיש בקשה לאישור פסק הבוררות. בהסכמה הדדית התנהל הדיון בבית המשפט המחוזי כפעולה רגילה בהליך רגיל. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הבורר, מה שגרם למבקש להגיש ערעור. עם זאת, על פי חוק הבוררות, ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי בעניין פסקי בוררות טעונים רשות. בפני המבקש עמדו שני אתגרים: הראשון, להוכיח כי ההסכמה לשינוי הנוהל מזכה אותו בערעור מלא; שנית, הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, שכן הערעור הראשוני הוגש שלא בזמן. בית המשפט העליון קבע כי אופי ההליך נותר על כנו למרות הסכמת הצדדים לשנות את הליך הדיון. לכן, ערעור דורש רשות, שלא ניתנה, וההסכמה לשינוי הנוהל אינה יכולה להקנות זכות ערעור. בעוד שצדדים יכולים להסכים להעניק זכות ערעור, אין בכך כדי לשנות את סמכות השיפוט של בית המשפט. במקרה זה, לא ניתנה הסכמה מפורשת לערעור, והשימוש במונח "ערעור" בדיונים לא היווה הסכמה מכללא. יתר על כן, אזכור הערעור על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו לא היה מתן רשות מכללא. לבית המשפט נתונה גם הסמכות הטבועה לבחון את חוקיות ההליך, אשר במקרה זה העלה כי הערעור הוגש שלא כדין. באשר לבקשה להארכת מועד, טען המבקש כי משמעות העניין והעמדה המשפטית השוררת בערעור הקשור מצדיקים הארכה. עם זאת, בית המשפט קבע כי חשיבות לבדה אינה סיבה מספקת וכי טעות גרידא בהליך אינה מצדיקה הארכה. משכך, הערעור נדחה, והבקשה להארכת מועד נדחתה, ללא צו להוצאות. פסק דין מקיף זה מספק פרשנות ברורה להוראות חוק הבוררות ולהשלכותיהן המעשיות, ומציע הנחיות בדבר גבולות ההסכמה בשינוי נורמות פרוצדורליות והגישה המחמירה להארכת מועדים במקרים כאלה.