ע"א 9099/02

תקציר

ענייננו בערעור ובערעור שכנגד על פיצויים שנפסקו למשיב שנפגע בתאונת דרכים ביום 8.11.97. הסוגיה המרכזית הייתה האם לנכות מהמוסד לביטוח לאומי (מל"ל) מאחר שהתאונה הוגדרה כתאונת עבודה. המשיב, שנפגע ממשאית בעת פריקת עופות, הכחיש תחילה כל יחסי עובד-מעביד עם בעל המשאית, דבר שהשפיע על החלטת המל"ל בדבר פיצויים. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי מדובר בתאונת עבודה, אך תביעת המשיב לתגמולי המל"ל נדחתה בשל היעדר הוכחות תעסוקתיות. במהלך הערכת הנזקים, מומחים רפואיים ובית המשפט העריכו את נכויותיו של המשיב ופסקו פיצויים בגין הפסדים שונים. בית משפט קמא ניכה תגמולים ששולמו בגין נכות כללית אך דחה כל ניכוי בגין תגמולים רעיוניים, שכן המשיב פנה נאמנה למל"ל על סמך החלטתו הקודמת של בית המשפט. המבטחת ערערה, טענה לחוסר תום לב מצד המשיב, וערערה על סכומי הפיצויים והערכות הנכות. בתוך כך, הגישה המשיבה ערעור נגדי על פסק הדין בעניין תאונת עבודה ועל קביעות נוספות של בית המשפט. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטות בית המשפט קמא היו נכונות ברובן, אך זיהה תוצאה בעייתית: פיצוי מלא ללא ניכוי מהמל"ל מעודד קנוניה בין מעביד לעובד כדי להתחמק מחובות ביטוח. המוסד לביטוח לאומי סירב לבחינה מחודשת של פיצוי רעיוני, למרות קביעת בית הדין בדבר יחסי עבודה. ערכאת הערעור הורתה להחזיר את התיק למל"ל לבחון מחדש את סיווג התאונה ולקזז תגמולים מתאימים, חרף פסיקתו הבלתי מחייבת של בית משפט קמא למל"ל. הדו"ח מדגיש את שילובם של עקרונות המשפט הציבורי בהחלטות המשפט הפרטי.