רע"פ 2990/11

תקציר

במקרה זה ביקש המבקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מועד חישובה של תקופת פסילת נהיגה. המבקש טען כי למרות שנגזר עליו פסילה של 24 חודשים, החישוב החל מיום 1.11.2010, כפי שהחליט בית המשפט לתעבורה, האריך את תקופת הפסילה בפועל לחמש שנים, בשל אי יכולתו להפקיד את הרישיון שלא היה ברשותו, שהוחזק תחילה על ידי בית המשפט מפסילה קודמת. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו, בהתחשב בתקדים המשפטי שנקבע, למרות שהכיר בתוצאה הבלתי צודקת שנוצרה. לאחר מכן ביקש המבקש רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר, בטענה כי הנושא מעורר שאלות משפטיות עקרוניות בשל פסיקות קודמות לא עקביות של בתי המשפט. עם זאת, בית המשפט לא מצא עילה לערעור נוסף, שכן סוגיות דומות נדונו באופן סופי במקרים קודמים כגון Cohen v. מדינת ישראל, שם הובהר כי חובת הפקדת רישיון נותרה בעינה גם אם הופקדה בעבר על פי צו אחר של בית המשפט. יתר על כן, תיקוני חקיקה הבהירו מאז את דרישות הרגולציה, המחייבות תצהיר רישיון או הגשת תצהיר חלופי כדי להתחיל בחישובי תקופת פסילה. בכך הדגיש בית המשפט את התרשלותו של המבקש בעמידה בדרישות אלה, וכתוצאה מכך הוארכה תקופת פסילתו. לפיכך, דחה בית המשפט את בקשת הערעור, תוך שהוא מדגיש את חשיבותן של תקנות הפיקדון בחיזוק איסורים חוקיים ובמניעת מניפולציה של תקופות פסילה.