ע"א 4773/21

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט את הערעור שעניינו תביעה הנוגעת לרשלנות רפואית לכאורה מחמת התיישנות. בפסק הדין הודגש כי המערערים לא הוכיחו זכאות לחריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. באופן ספציפי נבחן "כלל הגילוי המאוחר", המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות אם עובדות המקרה לא היו ידועות לתובע מסיבות שאינן תלויות בו. בית המשפט קבע כי היה על המערערים להיות מודעים לקשר הסיבתי בין התרופה שקיבלו לבין ההריון מרובה העוברים שנגרם כתוצאה מכך. מודעות זו התרחבה להבנת הסיכונים הכרוכים בטיפול, ובכך שללה את טענתם לבורות. זאת ועוד, בית המשפט התייחס לסעיף 7 לחוק, שעניינו התליית תקופת ההתיישנות בשל התנהגות בלתי הולמת של נתבע, כגון הטעיית התובע ביודעין. המערערים טענו כי הימנעותו של רופאם מגילוי מידע חיוני עולה כדי הטעיה המצדיקה השעיית התיישנות. עם זאת, בית המשפט דחה זאת, והדגיש כי אי גילוי כזה מתוך רשלנות אינו עומד בקריטריונים של "הטעיה בידיעה" הדרושים להשעיית החוק. משכך, קבע בית המשפט כי טענות המערערים התיישנו והערעור נדחה מבלי להטיל הוצאות, שכן ההקשר הפרוצדורלי של התיק אינו מחייב זאת.