על"ע 3761/00

תקציר

המערער, עורך דין שהורשע בעבירות חמורות בשנת 1985 והועמד לדין משמעתי באמצעות הרחקה לצמיתות מהלשכה, עתר לחידוש חברותו בלשכת עורכי הדין לאחר עשר שנים כקבוע בחוק. למרות שהנשיא מחק את הרשעותיו של המערער, לשכת עורכי הדין סירבה לחדש את חברותו. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם לשכת עורכי הדין יכולה לסרב לבקשה לחידוש חברותו של אדם שהורחק בשל עבירה פלילית שיש עמה קלון, לאחר מחיקת ההרשעה. בית המשפט קבע כי ללשכת עורכי הדין לא היה שיקול דעת כזה ועליה לחדש את חברותה של המערערת. היא הדגישה כי שיקומם של עבריינים לאחר ריצוי עונשם הוא אינטרס של הפרט והחברה כאחד, וכי הטבעת אות קלון על עבריינים שריצו את עונשם ושוקמו תפגע בזכויותיהם לכבוד ולחופש העיסוק. יתר על כן, בעוד מקצוע עריכת הדין דרש את אמון הציבור, המחוקק לא כלל את לשכת עורכי הדין בין הגופים הזכאים להתחשב בעבירה שנמחקה. באשר לטענה כי המערער עצמו גילה ללשכת עורכי הדין את הרשעתו שנמחקה, פירש בית המשפט את סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים בצמצום, וקבע כי הוא אינו חל על המקרה הנוכחי. המונח "ביודעין" בסעיף דרש מהמערער להיות מודע לזכותו שלא לגלות את ההרשעה ואת היסוד העובדתי של מעשיו. מאחר שהמערער כנראה לא ידע על מחיקת ההרשעה והראיות נלקחו מתיקי לשכת עורכי הדין עצמה, החליט בית המשפט כי על מוסדות לשכת עורכי הדין היה להתעלם מההרשעה כאילו לא הייתה קיימת ולקבל את הערעור.