ת"א 35431-12-21

תקציר

התובעים רכשו דירת מגורים בירושלים מהנתבעים, הבעלים הקודמים. התובעים טענו כי הנתבעים הסתירו והציגו מצג שווא בדבר קיומם של פגמי רטיבות חמורים בדירה במהלך המו"מ שקדם למכירה. לטענתם, הנתבעים היו מודעים לליקויים אלה, כפי שעולה מתלונות חוזרות ונשנות של השכן בקומה התחתונה, אך צבעו אותם כדי להסתירם. לאחר שהשתלטו על הדירה, גילו התובעים את הליקויים ותבעו פיצויים מהנתבעים. הנתבעים הכחישו כל הסתרה וטענו כי פעלו בשקיפות, יידעו את התובעים ואת המתווך על בעיות הרטיבות ואף עיכבו את המסירה עד לתיקון מקור הבעיה. עוד נטען, כי התובעים היו מודעים למצבה של הדירה בשל גילה ובדיקותיהם טרם רכישתה בעצמה. בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקבע כי הנתבעים אכן הפרו את חובת הגילוי שלהם בחוסר תום לב. השופט ציין כי על המוכרים מוטלת חובה אקטיבית לגלות את כל העובדות הרלוונטיות לגבי העסקה, דבר שהנתבעים לא עשו. מהראיות עולה כי הנתבעים היו מודעים לבעיות רטיבות חוזרות ונשנות אך לא חשפו אותן, אלא הצהירו הצהרות סותרות בהסכם המכר. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי התובעים רכשו את הדירה "כמות שהיא", והדגיש כי לא ניתן לוותר על חובת הגילוי. באשר לנזקים, בית המשפט נדרש לבחור בין הפיצוי המוסכם בסך 295,000 ₪ הנקוב בהסכם המכר, לבין עלויות התיקונים בפועל המוערכות בכ-60,610 ₪ על ידי מומחה שמונה על ידי בית המשפט, כאשר התובעים טוענים לעלות גבוהה יותר של 130,981 ₪. בית המשפט קבע כי מאחר שהפיצוי המוסכם נעדר יחס סביר לנזק הצפוי, ניתן להפחיתו. היא קבעה את הפיצוי על 100 אלף שקל, וקבעה כי מדובר בסכום סביר. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. פסק הדין כלל הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום, אותם יש לבצע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.