ה"פ 45333-07-13

תקציר

המקרה נסוב סביב הזכות לאספקת מים בשכונה מסוימת, השנויה במחלוקת בין איגוד מים לבין תאגיד מים. התאגיד טען כי יש לדון בתיק כעתירה מנהלית וכי לבית המשפט לא צריכה להיות סמכות עניינית לגביו. טענה זו נדחתה על ידי השופט, שדחה גם את טענת התאגיד כי מורכבות התיק הופכת אותו ללא ראוי להישמע כהצהרת פתיחה. במקום זאת, השופט קבע כי לעמותה יש זכות להגיש הצהרת פתיחה. לגופו של עניין, ציין השופט כי קיימות שתי מערכות חוקים: חוק הרשויות המקומיות וחוק תאגידי מים וביוב. לטענת האחרונים, תאגידי המים אמורים להשתלט על מערכת אספקת המים מהרשויות המקומיות ולגבות עבורה תשלומים. האגודה טענה כי לתאגיד אין זכות לפעול באזורים חדשים, ואילו התאגיד סבר כי הוא רשאי לתת פתרונות לשכונות חדשות. השופט צידד בתאגיד, והדגיש כי מקורות המים הם רכוש הציבור ורשות המים היא הגוף הרגולטורי האחראי. האגודה לא הציגה ראיות מספיקות להוכחת זכויותיה בשטח הנדון, והסתמכה אך ורק על דף לא מזוהה מפנקס המים משנות השישים, שלא היה בו די כדי להרים את נטל ההוכחה. זאת ועוד, פרשנותו של סעיף 150 לחוק תאגידי מים וביוב, אשר לדעת האגודה תומכת בטענתה, נמצאה בלתי רלוונטית שכן האגודה לא הקימה זכות היסטורית בשטח. גם אם כך היה, השופט ציין כי לתאגיד הייתה חובה וזכות לספק מים לשכונות חדשות, בעוד שזכויות העמותה הוגבלו לפעילותה בפועל טרם חקיקת החוק. השופט התייחס גם ליעילותם של שני הצדדים, והגיע למסקנה כי מערכת הרגולציה האחידה של התאגיד יעילה יותר מפעילות האיגוד. בסופו של דבר נדחתה בקשת הפתיחה, והעמותה חויבה לכסות את הוצאותיה שלה ושל התאגיד, בסך 9,000 שקל.