ת"א 8137-06-12

תקציר

התובע, שנולד עם תסמונת דאון, והוריו תבעו את מדינת ישראל ואת מכון מור על כך שלא אבחנו את מצבו לפני הלידה, בטענה כי אבחון מוקדם יכול היה להוביל להפסקת ההיריון. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שתביעת ההורים להולדה בעוולה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. השופטת הסכימה כי תביעת ההורים אכן התיישנה, אך קבעה כי עדיין ניתן לדון בתביעת התובעת לגופה. השופטת פירטה את לוח הזמנים הרפואי של הריונה של האם, והדגישה את הצגתה המאוחרת למעקב, שהגבילה את דיוק בדיקות האבחון. חוות דעת מומחים הוצגו על ידי שני הצדדים. המומחה מטעם התובעים ייחס רשלנות לנתבעים בכך שלא המליצו על בדיקת מי שפיר ובדיקות אולטרסאונד מתקדמות יותר. עם זאת, השופט מצא את חוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעים משכנעות יותר, והגיע למסקנה כי התנהלות הצוות הרפואי עמדה בסטנדרט הטיפולי. בנוסף, קבעה השופטת כי גם אם הייתה הוכחה רשלנות, לא היה קשר סיבתי בין אי יידוע היולדת הנטענת על בדיקת מי שפיר לבין לידת התובעת. השופטת ציינה כי התנהלות ההורים בהריונות הבאים, בהם סירבו לבדיקות מומלצות לרבות בדיקת מי שפיר, הצביעה על כך שסביר להניח שהיו מסרבים להליך במהלך ההיריון המדובר. לבסוף, השופטת הטילה ספק בכך שההורים היו מפסיקים את ההיריון, גם אם תסמונת דאון הייתה מאובחנת, בהתחשב בשלב מתקדם של ההיריון ובאופי החודרני של הליך ההפלה. משכך, דחתה השופטת את התביעה, והורתה כי כל צד יישא בהוצאותיו, בהתחשב בנסיבות התובע.