ת"א 34027-04-20

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות ברצועת קרקע בין הגבול המשותף של חלקות 11 ו-12, השייך למבקשים, לבין חלקה 90, השייכת למשיבים. המבקשים טוענים לשימוש היסטורי ולעיבוד בשטח שבמחלוקת משנת 1955, ואילו המשיבים טוענים כי הקרקע היא שלהם וכי השימוש של המבקשים בה אינו מורשה. בית המשפט מוצא כי המבקשים לא ביססו עילה לכאורה לזכויות קנייניות במקרקעין. טענת החזקה ארוכת הטווח של המבקשים, גם אם נכונה, אינה מקנה להם הגנה מפני פינוי, שכן החזקה לא השתרעה על פני 25 השנים הנדרשות לפני החלת חוק המקרקעין בשנת 1970. זאת ועוד, החוק אינו תומך בירושת רישיון שימוש במקרקעין ללא הסכם מפורש, והמבקשים לא הוכיחו כי להוריהם המנוחים היה הסכם כזה. עם זאת, בית המשפט מוצא טעם בתביעתם הפוזרית של המבקשים. על פי סעיף 19 לחוק המקרקעין, המשיבים, שהם בעלי זכויות קניין עליונות, אינם רשאים לנקוט בפעולות סעד עצמי כנגד החזקה ארוכת השנים של המבקשים במקרקעין. לפיכך, בית המשפט מוציא צו ארעי האוסר על המשיבים לבצע עבודות כלשהן או לפנות מבנים כלשהם בשטח שבמחלוקת. צו המניעה מחייב את המבקשים להעמיד פיקדון בסך 50,000 ₪, והמשיבים נדרשים לשלם למבקשים הוצאות בסך 6,000 ₪ בתוך 30 יום. בית המשפט מעודד את שני הצדדים לנהל משא ומתן בדרכי שלום לפתרון הסכסוך ומציע להם לבקש את עזרת בית המשפט במידת הצורך.