ע"א 5209/91

תקציר

התיק סובב סביב הסכם שכירות לממגורות המשמשות לאחסון תבואה. ההסכם, בין רמיד ובנימין בע"מ לבין מדינת ישראל, הצמיד את התשלומים החודשיים עבור שכר דירה ושירותים למדדי כלכלה שונים. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם הותקנו תקנות לשעת חירום שנועדו לייצב את המחירים על ידי הקפאתם ברמתם ביולי 1985. מועד כניסתן לתוקף של התקנות תוקן מאוחר יותר, מה שהוביל למחלוקת על הצמדת התשלומים בתקופת ההקפאה. בעוד המדינה שילמה לרמיד על סמך פרשנותה לתקנות, רמיד תבעה את מלוא הסכום שלדעתה מגיע לה. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את טענותיו של רמיד, והוביל את המדינה לערער. בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה, והסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי לתקנות. בית המשפט קבע כי זכות הקניין היא זכות אדם בסיסית, וככזו, הפרשנות המרחיבה שהציעה המדינה – אשר תפחית עוד יותר את התשלומים המוקפאים ממילא – פוגעת באופן פסול בזכות הקניין של רמיד. תחת זאת, אימץ בית המשפט פרשנות מצמצמת לתקנות, והגיע למסקנה כי ההקפאה החלה ביום 1.7.85 ולא הורחבה להפרשי הצמדה שחושבו באותו חודש. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא ניתן לדון בטענות שלא הוצגו בערעור הראשוני, שכן יש בהן כדי לפגוע במשיב. השופטת דורנר, יחד עם השופטים א' וטל, דחתה את ערעור המדינה והורתה לה לשלם לרמיד ובנימין בע"מ 30 אלף שקל שכר טרחה.