עע"מ 861/19

תקציר

העתירה שהגישה המדינה להרדים קבוצת כלבים וחתולים שאובחנו עם לישמניאזיס נדחתה על ידי בית המשפט. השופטים קבעו כי המדינה לא הצדיקה די הצורך בהמתת חסד כמוצא אחרון, במיוחד נוכח הצמצום במספר בעלי החיים המדוברים מאז תחילת ההליך המשפטי. פסק הדין חיזק את ההגנה המשפטית על בעלי חיים, והכיר בצורך לאזן בין ההגנה עליהם לבין האינטרסים האנושיים, והתיר פגיעה בבעלי חיים רק כאשר היא משרתת צרכים קיומיים או בריאותיים אנושיים. במקרה זה, המדינה לא הצליחה להוכיח סכנה ממשית לבני אדם או לבעלי חיים כדי להצדיק המתת חסד, מה גם שלא שקלה כראוי חלופות פוגעניות פחות. בית המשפט הדגיש את הצורך בבחינה מעמיקה של כל מקרה ומקרה ובגישה מאוזנת המביאה בחשבון את רמת ההתפתחות והתועלת של בעלי החיים לאדם. השופט הנדל עמד על כך שדחה את ערעור המדינה והורה למדינה לכסות את הוצאות המשיב, ואילו השופטים פוגלמן ואלרון העדיפו לתת למדינה 30 יום נוספים למציאת פתרון יחד עם הרשויות המוסמכות. הם הדגישו את שיקול הדעת הרחב של רשויות השלטון בקבלת החלטות המבוססות על מומחיות מקצועית ואת הצורך להימנע מהתערבות בהחלטות מסוג זה. עם זאת, הם הכירו בחשיבות ההגנה על בעלי החיים והציעו כי אם לא תימצא חלופה מספקת במסגרת הזמן הנתונה, הם לא יתערבו בהחלטת הרשות. החלטת הרוב מחזקת את העיקרון של מיצוי חלופות לפני ששוקלים המתת חסד, ומשאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן נוסף ולפתרונות אפשריים במסגרת הזמן הנתונה. חוות הדעת החולקת הדגישה גישה מחמירה יותר כלפי הגנה על בעלי חיים ופסקה הוצאות למשיב.