פש"ר 1034/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך בין חברה, חברת חניה מרכבה בע"מ, לבין בעל השליטה היחיד בה, אפרים אליהו. החברה הפעילה חניון בחולון וניהלה סכסוך משפטי ממושך עם עיריית חולון בנוגע לתשלומי ארנונה, הידוע גם בשם ארנונה. החברה סירבה לשלם חלק ניכר מהארנונה המוטלת, בטענה לאי חוקיות וחוסר סבירות של התעריפים, וכן טענה לזכויות קיזוז. הדבר הוביל להסכם פשרה בינואר 2000, שבמסגרתו הסכימה החברה לשלם לעירייה שליש מהכנסותיה מדי חודש, אך הפרה הסכם זה לאחר מספר חודשים. בעקבות זאת פתחה העירייה בהליכי גבייה, והחברה הגיבה בהגשת עתירה מנהלית, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביולי 2001. החברה ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, שגם הוא דחה את הערעור, ואישר את ממצאי בית המשפט המחוזי. עם זאת, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לבחון את טענת חוסר הסבירות של תעריפי הארנונה. בינתיים הידרדר מצבה הפיננסי של החברה, מה שהוביל לבקשת פירוק. בית המשפט מינה מפרק זמני, ואפרים אליהו, המשיב, יצר המחאת זכות בדרך של שעבוד לטובתו. משימה זו בוצעה כדי לסכל את ניסיונות הגבייה של העירייה ולהבטיח את פירעון הלוואות הבעלים שהעמיד לחברה. המפרק טען כי פעולה זו, יחד עם אי סדרים נוספים, היוו פעילות מרמה מצד המשיב, לרבות הברחת נכסים ושימוש בלתי הוגן בנכסי החברה. המפרק הגיש תביעה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, בה ביקש להטיל על המשיב אחריות אישית לחובות החברה. המשיב העלה מספר טענות סף לדחיית התביעה, לרבות קיומו של הליך מקביל ומורכבות המחלוקות העובדתיות הכרוכות בכך. עם זאת, בית המשפט דחה טענות אלה, תוך שהוא מדגיש את אופייה הייחודי של התביעה לפי סעיפים 373 ו-374, שהיא עניין "פנימי" בין החברה לבין בעל השליטה בה, להבדיל מהליכים אזרחיים חיצוניים. עוד ציין בית המשפט כי לא התקיים הליך מקביל בפועל, והמחלוקות העובדתיות לא היו מורכבות כפי שטען המשיב. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי לחברה אכן היה חוב מהותי כלפי מבקשי הפירוק, שעיקרו בגין ארנונה שלא שולמה, והמשיב היה מודע לחוב זה. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת המפרק כי עצם המשך ניהול החברה לאחר פסק הדין מהווה ניהול במרמה לפי סעיף 373. בית המשפט נקט משנה זהירות ביישום סעיף מעין פלילי זה והגיע למסקנה כי אין די בהתנהגות רשלנית גרידא או בחוסר תום לב לצורך אחריות אישית. עם זאת, בית המשפט קבע כי המחאת הזכות בדרך של שעבוד ופעולות אחרות על ידי המשיב מהווה הברחת נכסים ושימוש בלתי הוגן בנכסי החברה לפי סעיף 374. מטרתו של המשיב הייתה לסכל את מאמצי הגבייה של העירייה ולהעדיף את עצמו כנושה, דבר שבוצע בידיעה שהחברה נמצאת במצב כלכלי רעוע. משכך, קבע בית המשפט כי על המשיב להשיב לחברה את כל הכספים שנטל ממנה מאז פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביולי 2001. בנוסף, גינה בית המשפט את התנהלות המשיב ותיאר אותה כפסולה וכ"מגפה ממלכתית". היא הורתה למשיב לשאת בהוצאות המפרק ובשכר טרחת עורך דין, בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ. ההחלטה קיבלה חלקית את בקשת המפרק והבהירה כי היא אינה מכריעה מראש בשאלת סבירות תעריפי הארנונה, שתיקבע בהליכי תביעת החוב.