ת"א 4031/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לרכוש משותף והשכרת חלקים שנבנו על ידי הנתבעים. התובעים ביקשו דמי שכירות הולמים על בסיס חלקם היחסי ברכוש המשותף, שהנתבעים השתלטו עליו לכאורה והשכירו אותו. פסק הדין הראשוני צידד בתובעים, אך הנתבעים ערערו, מה שהוביל לפסיקת בית המשפט העליון. בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין הקודם, בנימוק של שאלות כספיות שלא נפתרו. היא הופנתה חזרה לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. שופט בית המשפט המחוזי בחן את השאלה האם על הנתבעים לפצות את התובעים על סמך נתוני השמאי או תנאי הסכמי השכירות. הם הגיעו למסקנה כי יש לחשב את פיצויי התובעים לפי החלק היחסי של ההכנסות שקיבלו הנתבעים מהשכרת הנכסים. חישוב זה מתייחס לתקופה שבה נמנע מהתובעים לעשות שימוש ברכוש המשותף. השופט התייחס גם לתפקידו של הדין הכללי, לרבות פקודת הנזיקין ודיני עשיית עושר, במקרים אלו. הם הדגישו כי הימנעותם של התובעים מלנצל את הנכס בעצמם או למנות כונס נכסים אינה שוללת את טענותיהם. השופטת הבהירה את חישוב הפיצוי של התובעים, תוך התחשבות בשווי השכירות של הנכסים וניכוי השקעות הנתבעים לצורך הכשרת הנכסים להשכרה. סכום זה היה אמור להתחלק בין התובעים על בסיס אחזקותיהם ברכוש המשותף. בנוסף, השופטת ציינה כי יש לשקול את תרומת הנתבעים לדמי השכירות של הנכס, אך תביעתם לחלק גדול יותר משיעור הבעלות שלהם נדחתה. השופט גם קבע את עלות הכנת הנכס בסך 65,500 דולר והזכיר כי אין ראיות התומכות בטענת הנתבעים לניכוי מס. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות.