עע"מ 2966/19

תקציר

פסק הדין דן בחקיקתו ובהשלכותיו של תיקון 28 לחוק הכניסה לישראל, תוך התמקדות בשיקול דעתו של שר הפנים להעניק או לשלול היתרי כניסה לפעילי חרם. התיקון מגביל את כניסתם של אנשים שקראו בפומבי לחרם על ישראל, ומתיר חריגים רק מ"טעמים מיוחדים" שרשם השר. הדבר משקף כוונה חקיקתית להיאבק בתנועת החרם תוך שמירה על ריבונות המדינה וביטחונה. למרות הערעור על חוקתיותו, הדגיש בית המשפט את הצורך להתייחס לטענות כאלה ישירות בבג"ץ, ולא בעקיפין באמצעות מקרים פרטניים כמו זה של עומר שאקר. ההחלטה לקיים את סירובו של השר לחדש את אשרת העבודה של שאקר התבססה על עדויות רבות על מעורבותו הקודמת והמתמשכת בקידום חרמות, באופן עצמאי וכחלק מארגון. בית המשפט לא מצא הצדקה להתערב בהחלטת השר, שכן היא נופלת בגדר הסבירות והמידתיות החוקיות. השופטים דנו גם בסוגיות חוקתיות רחבות יותר, אך נמנעו בסופו של דבר, מלבחון סוגיות חוקתיות רחבות יותר, כגון האם אדם זר כמו שאקר יכול לטעון לפגיעה בזכותם של אזרחי ישראל לחופש הביטוי. פסק הדין מחזק את עמדת המדינה נגד תנועת ה-BDS תוך הבחנה בין פעולות פרטניות לבין השתייכות ארגונית. המערערים נדרשו לשאת בהוצאות המשפט, ובכך אותתו על מסקנה מכרעת לטובת עמדת המדינה.