בר"מ 6612/19

תקציר

במקרה של קטין בן 15 החולה בניוון שרירים המבקש להעסיק מטפל זר מעבר למועד הקבוע בחוק, נוצרה סיטואציה משפטית מורכבת. תחילה דחתה רשות האוכלוסין וההגירה את בקשת הקטין להאריך את העסקתו של מטפל הודי ששהה בישראל כחוק עד אוגוסט 2018. החלטה זו התבססה על פרשנות מחמירה של סעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל, המגביל בקשות אלה לבתוך 90 יום מסיום העסקתו האחרונה של עובד זר. בית הדין לעררים תמך בלוח זמנים נוקשה זה, ודחה את ערעורו של הקטין מבלי להתחשב בנסיבות ההומניטריות, לרבות הטיפול החלק שהעניקה המטפלת. עם זאת, מאוחר יותר ביטל בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים החלטות אלה, והדגיש את סמכותו האפשרית של שר הפנים להאריך מועדים מטעמים הומניטריים. בית המשפט ציין כי חוסר יכולתה של הרשות לדון לגופו של עניין בשל מועדים פרוצדורליים אינו עולה בקנה אחד עם הכוונות ההומניטריות העומדות מאחורי החוק. בית המשפט טען כי לגופים מנהליים דומים יש סמכות להאריך מועדים, וכי היבטים הומניטריים ותכלית החוק מחייבים גמישות. בית המשפט הדגיש כי יש להפעיל שיקול דעת ראוי בשקילת גורמים כגון אופי השיהוי, חוסר יכולתו של הקטין לשלוט בעיתוי והצורך בטיפול מתמשך ועקבי. היא הדגישה את הצורך להתאים פרשנויות משפטיות לערכים הומניטריים, ולהגן על כבודם ורווחתם של אנשים התלויים בהם. בעקבות זאת הועבר התיק לבחינה מהותית של הבקשה, ועמדתה הנוקשה של הרשות בנוגע למועדים פרוצדורליים נדחתה. ערעורה של הרשות על החלטה זו נדחה, והיא הונחתה לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של המשיבים, תוך שיקוף פסק דין התומך בשיקולים אנושיים על פני נוקשות פרוצדורלית.