ע"ע 1496/02

תקציר

פסק הדין דן ביחסי הגומלין המורכבים שבין פדיון חופשה לבין תקופות הודעה מוקדמת בהקשר של דיני עבודה, בפרט לפי חוק חופשה שנתית. בית הדין ניתח את האפשרות לחפוף בין ימי חופשה צבורים לימי הודעה מוקדמת במקרים בהם עובד אינו נדרש להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת. בפסיקה קודמת נקבע כי החפיפה אפשרית לאחר 14 הימים הראשונים מההודעה המוקדמת, בתנאי שתתקבל הסכמת העובד. עם זאת, הפררוגטיבה של המעסיק להוציא עובדים לחופשה חייבת לעלות בקנה אחד עם תום הלב והצרכים המהותיים של החברה, ולא רק להתחמק מתשלום הודעה מוקדמת מלאה. בית המשפט הדגיש כי ימי חופשה משמשים למטרות שונות מימי הודעה מוקדמת; הראשון הוא למנוחה והחלמה, ואילו האחרון הוא להתכונן למעבר תעסוקתי. לפיכך, חפיפה בין תקופות אלה סותרת את זכויות העובד ואת כוונת החוק. במקרה ספציפי זה, בית הדין מצא כי המעסיק פעל בחוסר תום לב בכך שהוציא את העובד לחופשה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ללא סיבות מוצדקות, ובכך שלל את החפיפה. באשר לקיזוז נזקים, בית הדין קבע כי החברות לא הצליחו להוכיח את גובה הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו של העובד, ובכך דחה את טענת הקיזוז. הדיון עסק גם בפרשנותו של סעיף 5(א)(7) המאפשר חפיפה בו זמנית בין חופשות ותקופות הודעה מוקדמת מעבר ל-14 יום, דבר המצביע על צורך בתיקון חקיקה כדי להתאים את עצמו לתקופות הודעה מוקדמת ארוכות יותר הנהוגות כיום. בית הדין הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור על פדיון חופשה וקיזוז נזקים, ובכך חיזק את עמדת הלכת ארבל נגד חפיפה אלא אם החופשה נלקחה מרצון על ידי העובד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. השופטים הסכימו גם על חשיבות השמירה על סמכות המעסיק בנוגע לקביעת חופשות, תוך הקפדה על כך שהכוונה מתיישבת עם אופיו המגונן של החוק כלפי עובדים. הערעור נדחה תוך השלכות הוצאות על המערערים.