תאד"מ 2395-02-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על המידע שסופק בלבד: **ניתוח משפטי: תאד"מ 2395-02-24 הירש נ' דבש ואח' ותאד"מ 3473-02-24 הירש נ' מירון ואח'** **מבוא:** פסק הדין עוסק בתביעות לשון הרע שהוגשו על ידי עורך דין (להלן: "התובע") כנגד מספר נתבעים, שפרסמו פוסטים ברשת החברתית "פייסבוק". הפרסומים, שנעשו בתקופת מלחמת "חרבות ברזל" ובעיתוי של מערכת בחירות מקומית, ייחסו לתובע ייצוג של "מחבלים עם דם על הידיים" ו"מחבלים שתכננו לחטוף חיילים לשם רצח". בית המשפט נדרש לבחון האם הפרסומים מהווים לשון הרע, והאם קיימות הגנות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר עשויות לפטור את הנתבעים מאחריות. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **יסודות עוולת לשון הרע:** בית המשפט מדגיש את ארבעת השלבים לבחינת תחולת החוק: קיום יסודות לשון הרע והפרסום, תחולת חסינות הפרסומים המותרים, קיום הגנות וחזקות, וסעדים. * **פרסום:** נקבע כי שיתוף פוסט או כתיבת תגובה ברשת חברתית מהווה "פרסום" כהגדרתו בחוק, בהתאם לפסיקה (בר"ע 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט). הנתבעים הודו בביצוע הפרסומים, כך שיסוד זה לא היה במחלוקת. * **לשון הרע:** בית המשפט בחן את הוראת סעיף 1 לחוק, המגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות, לפגוע במשרה או בעיסוק, או לבזות בשל מוצא, דת וכיו"ב. * **מבחן אובייקטיבי:** הודגש כי הבחינה האם מדובר בלשון הרע תיעשה על פי מבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר", ולא על פי כוונת המפרסם או תפיסת הנפגע. עמד על כך כבוד השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, וכן כבוד המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט ריבלין בעניין אילנה דיין. * **חופש הביטוי:** לצד זאת, נקבע כי בבחינת קיומה של לשון הרע, יש לתת דעת ל"חופש הביטוי ולמרכזיותו", בהתחשב בנסיבות, בטיב ההתבטאות, בקהל, ובזהות הצדדים. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט קבע כי ייחוס לתובע ייצוג של "מחבלים עם דם על הידיים" מהווה לשון הרע, שכן הוא עלול להשפילו, לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג, ולפגוע במשרתו ומשלח ידו כעורך דין, במיוחד במדינה המתמודדת עם טרור. * **פרסומים ספציפיים:** ביחס לנתבעת 1, קבע בית המשפט כי שני פוסטים שפרסמה, האחד המתייחס לאפשרות שהתובע יהיה יועץ משפטי לעירייה ("חרב עלינו עולמנו") והשני המתייחס להשפלת נשים, מהווים לשון הרע. 2. **הגנות בחוק איסור לשון הרע:** * **הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק):** נתבעים טענו כי הפרסום הינו אמת וכי יש בו עניין ציבורי. * **עניין ציבורי:** נקבע כי הפרסום אכן נעשה בעניין ציבורי, בהיותו בתקופת בחירות ובהיות התובע איש ציבור. * **אמת הפרסום:** הנתבעים הציגו גזר דין מ-2015 (תפ"ח 31041-04-13) לפיו התובע ייצג שני נאשמים שהורשעו בעבירות ביטחוניות חמורות. בית המשפט קבע כי הוכח שהתובע ייצג נאשמים אלו, וכי הם הורשעו בעבירות ביטחוניות חמורות (חטיפת יהודי לשם רציחתו, ניסיונות חטיפה, סיוע לאויב, ניסיון חטיפת נשק ועוד). * **היחס למונח "דם על הידיים":** זוהי ליבת המחלוקת. בית המשפט בחן את המונח "דם על הידיים" והסביר שבשיח הציבורי הוא מתייחס בדרך כלל למעורבים בפיגועים שגרמו לפגיעה בחיי אדם. עם זאת, הוא פנה להוראות חוק המאבק בטרור, תשע"ו-2016, המשווה בין רוצח למי שהורשע בניסיון לרצח שהוגדר כ"מעשה טרור" לעניין מניעת שחרור על-תנאי. לאור חומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים שיוצגו על ידי התובע, ובהיעדר הגדרה מדויקת בחוק למונח, קבע בית המשפט כי *בנסיבות העניין*, עלה בידי הנתבעים להוכיח את אמיתות הפרסום, בכך שהפגיעה בתובע אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לו אילו תואר הפרסום בצורה מדויקת יותר. * **פרט לוואי:** בית המשפט מציין כי לו היה מגיע למסקנה שאין אמיתות בפרסום, היה עליו לבחון האם מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הוא קובע שלולא כן, לא היה רואה בכך פרט לוואי. * **התמונה המזויפת:** בית המשפט קבע כי לא הוכח שהתמונה שפורסמה, המציגה לוגו כביכול של התובע ופירוט ייצוג בעבירות ביטחון, אמיתית. הנתבעים לא בדקו את אמיתותה. * **אמיתות פרסום נתבעת 1:** נקבע כי הנתבעת 1 לא הוכיחה את אמיתות הפרסומים שייחסה לתובע. * **הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק):** הנתבעים טענו למספר עילות לתום לב: חובה חברתית/מוסרית (סעיף 15(2)), הגנה על עניין אישי כשר (סעיף 15(3)), והבעת דעה על איש ציבור (סעיף 15(5)). * **החלטת בית המשפט:** בית המשפט דחה את טענת תום הלב ביחס לפרסום של הנתבע 7 (מירון) ויתר הנתבעים ששיתפו אותו. הוא נימק זאת בכך שהפרסום אינו הבעת דעה אלא פרסום עובדתי, לא פורטו היחסים הנטענים, לא הוכח העניין האישי הכשר, והפרסום לא היה ענייני, מתון או שקול, במיוחד לאור הפתיח על המלחמה והקשר שנוצר. * **טענת כיוון הפרסום (אלקבץ):** נדחתה הטענה כי הפרסום כוון כלפי אבי אלקבץ ולא התובע, שכן לא עלה מנוסח הפרסום כל קשר למטרות הנטענות של קמפיין הבחירות. * **חלוף הזמן:** בית המשפט מתייחס לכך שהפרסום נעשה כ-11 שנים לאחר גזר הדין, ללא ציון התאריך, מה שעלול ליצור רושם מוטעה שהתובע מייצג מחבלים בזמן המלחמה. * **תיקון הפרסום:** תיקון הפרסום על ידי הנתבע 7 (החלפת "מחבלים עם דם על הידיים" ב"מחבלים שתכננו לחטוף חיילים לשם רצח") נתפס כצעד חשוב, אך לא שלל את ההגנה לגבי הפרסום המקורי, שכן הוא נעשה תוך זמן קצר מאוד. עם זאת, בית המשפט מציין כי תיקון זה לא הגיע לכל הנתבעים האחרים. * **הגנה לנתבעת 1:** בניגוד לנתבע 7, בית המשפט קיבל את טענת ההגנה של תום הלב ביחס לנתבעת 1. הוא קבע כי היא ניסחה את הדברים מ"ליבה", מתוך חוויותיה האישיות, וכי אמירותיה נוסחו באופן מתונה ושקול, כהבעת דעה בנוגע להיתכנות בחירתו של התובע לתפקיד, ולכן חלה עליה ההגנה בסעיף 15 לחוק. **חידושים או הדגשים משפטיים:** 1. **פרשנות "דם על הידיים" בהקשר של טרור:** פסק הדין מציג דיון מעמיק בפרשנות המונח "דם על הידיים" בשיח הציבורי והמשפטי. הוא מבחין בין הגישה הרווחת, המתייחסת למעורבות ישירה בפיגועים קטלניים, לבין הגישה המשפטית המרחיבה (כפי שעולה מחוק המאבק בטרור) הרואה גם בניסיונות רצח בנסיבות טרור כמעשה חמור ביותר, המשווה את חומרתו לרצח גמור. בכך, בית המשפט מנסה לאזן בין ההגדרה הציבורית לבין ההגדרה המשפטית, ולקבוע כי בהקשר של הוכחת אמיתות פרסום, כאשר הנאשמים הורשעו בעבירות טרור חמורות, ההבדל בתוצאה (רצח שהושלם לעומת ניסיון שלא הושלם) אינו מהותי עד כדי שלילת הגנת האמת. 2. **התמודדות עם פרסום במסגרת מלחמה ובחירות:** בית המשפט נתן דעתו למורכבות הפרסום שנעשה בזמן מלחמה ובעת מערכת בחירות. מצד אחד, הוא הכיר בחשיבות חופש הביטוי, במיוחד בתקופות אלו. מצד שני, הוא גם הדגיש את הרגישות הגבוהה לפרסומים מסוג זה, אשר עלולים להסית לאלימות ולפגוע באנשי ציבור. ההחלטה שלא לחייב בהוצאות, תוך התייחסות לפרסום שנעשה "בעת מלחמה" ולכך שהגנת תום הלב נשללה, משקפת את איזון זה. 3. **אחריות נתבעים שונים:** בית המשפט מבחין בין הנתבעים. בעוד שהנתבע 7 (מירון) קיבל "ציון נמוך" על הפרסום, תיקונו והעדר בדיקת עובדות, הנתבעת 1 קיבלה הכרה בהגנת תום הלב, הן בשל ניסוח דבריה כחוויות אישיות והן בשל האופי המתונה והשקול של הביטויים (למעט האמירות שבית המשפט כן מצא בהן לשון הרע, אך ההגנה חלה על שאר הדברים). 4. **התמודדות עם הוכחת אמת הפרסום:** הנתבעים נדרשו להוכיח לא רק את אמיתות הפרסום, אלא גם את קיום העניין הציבורי. בית המשפט פסק לטובתם לעניין זה, תוך קביעה כי ההתייחסות לייצוג משפטי של מחבלים, גם אם לא הושלם רצח, מהווה עניין ציבורי, במיוחד כאשר הדבר נעשה על ידי עורך דין והתובע הינו איש ציבור. 5. **פרסום "תמונות מזויפות" וחוסר בדיקה:** בית המשפט מפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבעים שלא בדקו את אמיתות תמונה שצורפה, ובהודאתו של הנתבע 7 שהוא הוריד אותה מהאינטרנט ולא בדק את מהימנותה. הדבר מדגיש את אחריות המפרסמים לוודא את אמיתות התכנים שהם מפיצים. **מסקנה:** בית המשפט דחה את התביעות ברובן, בעיקר על בסיס הגנת אמת הפרסום שהוכחה ביחס לייצוג המשפטי של המחבלים, אשר נחשב לעניין ציבורי. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את כל טענות הנתבעים, וקבע כי חלק מהפרסומים, ובפרט אלו של הנתבעת 1 (בעניינים ספציפיים), אכן היוו לשון הרע. הגנת תום הלב נדחתה ביחס לנתבע 7 אך התקבלה ביחס לנתבעת 1. ההחלטה לחלק את הנטל של הוצאות בין הצדדים מלמדת על מורכבות המקרה ועל כך שלכל צד היו טענות שהתקבלו חלקית.