המ"ש 18869-10-24

תקציר

החלטת בית המשפט היא לדחות את הבקשה שהגיש הנאשם, אשר ביקש להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירה מנהלית של אי חניה בין השורות. הנאשם לא הגיש בקשה להישפט בתוך 30 הימים הנדרשים ולכן לא היה זכאי להישפט. טענת המבקש כי לא קיבל את הודעת הקנס ולא היה מודע לעבירה שבוצעה נגדו לא התקבלה על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע כי זכותו של המבקש ליומו בבית המשפט אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים. במקרה זה, האינטרסים של סיום הדיון וייעול ההליך המשפטי גוברים על זכותו של המבקש להישפט. עוד קבע בית המשפט כי לא היו טעמים מיוחדים המצדיקים את השיהוי בהגשת הבקשה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי דחיית הבקשה לא תוביל לעיוות דין, שכן המבקש לא הציג טענות קונקרטיות שיש בהן כדי לשנות את תוצאות התיק או ליצור ספק באשמתו. טענות המבקש בדבר תקופת ההתיישנות, בירור טענותיו ואישור חוק העזר הרלוונטי נדחו כולן על ידי בית המשפט על יסוד נסיבותיו הספציפיות של המקרה. כדין הוגשה למבקש הודעת הקנס, וטענתו כי לא ניתנה לו האפשרות להעביר את הדו"ח על שמו של אדם אחר לא התקבלה, מה גם שלא הכחיש את ביצוע העבירה. ככלל, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי הבלתי סביר בהגשה והיעדר נימוקים ראויים לתמיכה בטענות המבקש.