דב"ע נז/150 - 0

תקציר

המערער, עצמאי בין השנים 1986 ל-1987, לא נרשם במוסד לביטוח לאומי ולא שילם דמי ביטוח בתקופה זו עקב הודעת כתובת שגויה. כתוצאה מכך, הוא נדרש לשלם פרמיות רק בשנת 1994, אותן הסדיר רטרואקטיבית. במקביל לתשלום זה הגיש תביעה לתגמולי מילואים לשנת 1986, שנדחתה על ידי המכון בעילה של שיהוי, מה שהוביל למחלוקת משפטית. בית הדין הארצי לעבודה דן בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, המחייב הגשת תביעות בתוך שנה אך מאפשר שיקול דעת להארכה. בית המשפט דן בשיקולי מדיניות סביב יחס שוויוני, בחוק ההתיישנות וברעיון שאי תשלום פרמיות יפגע בזכאות לגמלה. דעת הרוב, בתמיכת השופט פליטמן, קבעה כי מדיניות השיהוי צריכה לאכוף מסגרת זמן קצרה יותר לתביעות, ודחתה את תביעת המערער בשל שיהוי מכוון שלו כדי להימנע מתשלום פרמיות. הם הדגישו את הצורך בתביעות בזמן כדי לקיים את מטרות הביטוח הסוציאלי ולמנוע ניצול לרעה של המערכת. לעומת זאת, דעת מיעוט, ובהם השופט ברק, צידדה בניתוח כל מקרה לגופו וטענה כי כאשר העובדות אינן שנויות במחלוקת ומתועדות, אין להקפיד על התיישנות שנקבעה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את החלטת המכון, תוך הדגשת המתח בין הקפדה על כללים פרוצדורליים לבין גמישות במקרים פרטניים.