בג"צ 1793/03

תקציר

עתירה זו מתוארכת לשנת 2003 ועניינה מדיניות מקרקעין וזכויות מתנחלים ביישובים כפריים בישראל. העותר, תושב כפר רות, הגיש במקור את העתירה נגד מועצת מקרקעי ישראל ומינהל מקרקעי ישראל, וביקש שני סעדים עיקריים: ראשית, לקבוע כי לרשויות אין סמכות חוקית להפוך חברות בקואופרטיב חקלאי מקומי לתנאי לחכירת קרקע לדורות ביישוב. שנית, להצהיר כי לרשויות אין זכות להעניש חבר פורש בקואופרטיב כזה על ידי שלילת זכויותיו בקרקע. ביוני 2003 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה מס' 970, ששינתה באופן משמעותי את התשתית העובדתית של העתירה. בעקבות זאת תיקנה העותרת את בקשתה וביקשה סעדים חדשים. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרת כבר השיגה את הסעדים העיקריים המבוקשים בעתירה המקורית עקב שינויי מדיניות של המשיבים שהחלו בשנת 1998. העתירה המתוקנת ביקשה לחייב את המשיבים לחתום על הסכמי ביניים עם מתיישבים פורשים עד להשלמת תכנית החלוקה והרישום של הקרקעות. המשיבים התנגדו לכך, וטענו כי סביר להמתין להשלמת התכנית, שכן המצב הנוכחי העולה מהסכמי המשבצות, עם האגודה כמתווכת, צריך להמשיך ולחול בתקופת ביניים זו. בית המשפט הגיע למסקנה כי העתירה התיישרה, והסעדים המבוקשים בתיקון אינם מוצדקים. השופטים הסכימו כי אף שהליך הרישום אינו צריך להימשך ללא הגבלת זמן, הם מצאו את עמדת המשיבים סבירה, שכן העותר היה מודע לכך שהעמותה מהווה מרכיב מרכזי בהקצאת הקרקע בעת הצטרפותם לקהילה. לפיכך, העתירה נדחתה, תוך הסתייגות כי על המשיבים לשאוף ליישם את המדיניות שהותוותה בהחלטה 970 בתוך זמן סביר. עוד קבע בית המשפט כי העותרים יוכלו לעתור שוב אם הליך רישום המקרקעין יתארך מעבר לפרק זמן סביר או אם יסברו כי יש עילה להתערבות בית המשפט פעם נוספת. השופט לוי נתן את פסק הדין, אליו הסכימו הנשיא ברק והשופט גרוניס.