עמל"ע 9069-05-11

תקציר

התיק סובב סביב עורך דין בשם אמנון אברהמי, שניסח צוואה עבור לקוחו, יעקב שמחה דוידזון. הצוואה כללה סעיף שהפריש סכום כסף להקמת קרן לחינוך נוער. לאחר מותו של דוידסון, ייצג אברהמי את אלמנתו במספר הליכים משפטיים הקשורים לצוואה. המתלונן, חיים בר לב, בנו של דוידסון, טען כי אברהמי ביצע עבירות אתיות בכך שלא דאג להקמת הקרן וייצג את האלמנה בסכסוכים מול יורשים אחרים. הוועד הארצי של לשכת עורכי הדין האשים את אברהמי בהפרת חובות עורך דין, ניגוד עניינים והתנהגות שאינה הולמת עורך דין. בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את אברהמי מחמת הספק, אך בית הדין הארצי למשמעת הרשיע אותו. התיק הגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים בערעור, שם קבע השופט צבי סגל כי יש לדחות את הערעורים מאחר שהמערער דילג מעל הערכאות המוסמכות במסע הערעורים. אברהמי ערער לבית המשפט העליון, שקבע כי יש לראות את פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ואת גזר הדין של בית המשפט המחוזי כמקשה אחת. בית הדין המשמעתי הארצי הרשיע את אברהמי בכל סעיפי האישום וגזר עליו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף שקל. אברהמי ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען כי מעשיו אינם מהווים עבירות אתיות וכי בית הדין המשמעתי הארצי טעה טעות משפטית. השופט חשין ניתח בהרחבה את האירועים וההליכים הקשורים לצוואה, ובחן כל שלב בנפרד. הוא הגיע למסקנה שהתנהגותו של אברהמי אינה בלתי אתית וזיכה אותו מכל אשמה. השופט הדגיש כי מעשיו של אברהמי נבעו מאמונתו בתום לב כי הוא ממלא את רצונו של מרשו וכי אין לו חובות נאמנות לאחר מותו של מרשו. בנוסף, השופט לא מצא ניגוד עניינים והדגיש את חשיבות חיסיון עורך דין-לקוח. באשר למכירת דירת האלמנה ואי גילויה, קבעה השופטת כי מעשיו של אברהמי היו סבירים ואינם מצדיקים נקיטת צעדים משמעתיים. לבסוף, הסכים השופט עם פרשנותו של אברהמי לצוואה, וציין כי דין משמעתי אינו צריך להעמיק לגופו של עניין בפרשנויות משפטיות. לפיכך התקבל הערעור, ואברהמי זוכה.