בג"צ 243/82

תקציר

העותר, עורך דין המתעניין בנעשה בשטחים שנכבשו על ידי ישראל מאז מלחמת 1967, שילם עבור שירותי רשות השידור. הוא עתר נגד החלטת הרשות שלא לשדר ראיונות עם אישי ציבור בשטחים המזדהים עם אש"ף, בטענה כי היא פוגעת בזכויות האזרחים לקבלת מידע ובחופש הביטוי. העותר טען כי ההחלטה אינה מוסמכת, בלתי סבירה ומנוגדת ל"דוקטרינת ההגינות". בג"ץ קבע כי אמנם לוועד הפועל יש סמכות לקבל החלטה כזו, אך חששותיו של העותר מוצדקים. בית המשפט הסכים כי ההחלטה סבירה ביחס לראיונות עם אנשי אש"ף או אוהדיהם, שכן היא חיונית כדי למנוע מהרשות להפוך לבמה לתעמולה עוינת. עם זאת, ההחלטה הייתה בעייתית מכיוון שלא היו בה הגדרות ברורות, מה שיצר עמימות. בית המשפט הדגיש כי חופש הביטוי והמידע הוא חיוני, אך הגבלות הכרחיות לביטחון המדינה. מאחר שההחלטה הייתה גורפת ולא ברורה, היא פגעה בזכויות העותר. לפיכך, העתירה התקבלה, והצו הפך למכריע, כלומר רשות השידור נאלצה לשקול מחדש את החלטתה. השופט בך הרחיב את פסק הדין והדגיש כי איסור גורף על ראיונות הוא בלתי סביר ופוגע בחופש הביטוי ובזכות הציבור למידע. בינתיים, השופט כהן הסכים עם כוונת ההחלטה, אך סבר שהיא צריכה לכלול גם את תומכי אש"ף. בית המשפט, ברוב קולות, החליט להפוך את הצו למכריע, והשאיר לרשות להגדיר את המונחים בצורה ברורה.