בג"צ 8578/01

תקציר

פסק הדין קובע כי העתירה המערערת על סמכותו של בית הדין הרבני בתביעת המזונות של המשיב נדחית. בית המשפט קבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת מזונות לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, למרות הסכם ממון קודם שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת. במקור, ההסכם עסק בחלוקת רכוש ולא כלל תביעת מזונות. משהגישה המשיבה מאוחר יותר תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה, היא נדחתה לבקשתה ללא כל דיון. בא כוח העותרת טען כי אישורו של בית המשפט לענייני משפחה את הסכם הממון כפסק דין מקנה סמכות נמשכת למזונות האישה, ובכך מונע מבית הדין הרבני לדון בו. עם זאת, פסק הדין מבהיר כי תפקידו של בית המשפט לענייני משפחה באישור ההסכם היה פורמלי בלבד, ודאג להסכמתם החופשית והמודעת של בני הזוג מבלי לרדת למהות הוראותיו הכספיות. מאחר שנושא המזונות לא היה תלוי ועומד ולא נדון מהותית בעת אישור ההסכם, בית המשפט לענייני משפחה אינו שומר לעצמו סמכות נמשכת לגביו. יתר על כן, עקרון הסמכות הנמשכת מיושם בדרך כלל כאשר בית המשפט נתן פסק דין מקורי בנושא מתמשך, מה שלא היה המקרה כאן. בית הדין הרבני יכול לפרש את ההסכם בכל הנוגע לתביעת המזונות, שכן אישורו של בית המשפט לענייני משפחה לא היה כרוך בהערכה מהותית של עניינים כספיים. לפיכך, בית הדין הרבני רשאי להמשיך בתביעת המזונות. פסק הדין גם מדגיש את התקווה שבני הזוג יפתרו את המחלוקות ביניהם בידידות מחוץ לכותלי בית המשפט. השופטים ט' שטרסברג-כהן וא' גרוניס הסכימו עם החלטתה של השופטת ביניש, וסיכמו סופית את פסק הדין ביום 25.7.2002.