סע"ש 67657-01-17

תקציר

התובעת, שעבדה בעירייה הנתבעת במשך כ-30 שנה כאוצרת ומנהלת של שני בתי אמנות, טענה כי היא עובדת שלה ולכן זכאית לזכויות עובדים, לרבות הודעת פיטורים, פיצויי פיטורים, דמי חופשה ותנאים סוציאליים נוספים. מנגד, טענה העירייה כי התובעת היא קבלן עצמאי לו סיפקה שירותים, ולכן אינה זכאית לזכויות האמורות. בית הדין קיבל את תביעת התובעת וקבע כי קיימים יחסי עובד-מעביד בינה לבין העירייה. בית המשפט ביסס את החלטתו על מערכת היחסים בפועל ומכלול הנסיבות, לרבות אופי עבודתו של התובע, משך הקשר ותלותו הכלכלית של התובע בעירייה. באשר לפיצוי הממוני, חישב בית הדין את עלות המעסיק לפי השכר החלופי שהתובעת הייתה משתכרת כעובדת, שהיה גבוה מהתמורה הקבלנית שקיבלה בפועל. לפיכך, לא נגרם לתובע נזק ממוני, והעירייה לא נדרשה לשלם תשלומים כלשהם בגין כך. עם זאת, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי לא ממוני בסך 350,000 ₪ בגין אי ההכרה של העירייה בה כעובדת, שגרמה לה לאובדן זכויות כגון ייצוג ארגוני, השתתפות במכרזים והודעה מוקדמת על פיטורים. בית המשפט שקל את תקופת ההתקשרות הממושכת, את פערי הכוחות בין הצדדים ואת העובדה שהעירייה סיווגה את התובע באופן שגוי. בית הדין דחה את טענות התובעת בגין העסקה פוגענית ופיטורים שלא כדין. נמצא כי התובעת זכתה לשימוע וכי נכותה לא השפיעה על ההחלטה לפטר אותה. בסיכומו של דבר, חויבה העירייה לשלם לתובע 21,970 ₪ בגין שכר שלא שולם בתקופת הביניים, 20,568 ₪ בגין הודעה מוקדמת, 350,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ו-50,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין.