ע"א 2887/91

תקציר

הערעור עסק בתיק ותיק משנות השבעים הנוגע להסכם שנחתם בשנת 1976 בין שני צדדים, גול (המערערים) ואוריאל (המשיבים). במסגרת הסכם זה העביר אוריאל את מניותיהם בשתי חברות לגול בתמורה סמלית, מתוך ציפייה שגול תצעיר את החברות ותשחרר את שני הצדדים מהערבויות הכספיות האישיות שלהם. עם זאת, זמן קצר לאחר ההסכם, החברות הוכנסו לכינוס נכסים לבקשת נושה גדול, מה שגרר התחייבויות כספיות לשני הצדדים. בהמשך תבע אוריאל את גול בטענה להפרת ההסכם. השופט צידד תחילה באוריאל, והגיע למסקנה כי גול לא עמדה בהתחייבויותיה לשיקום החברות. עם זאת, גול טען כי לא היה להם די זמן לפעול באופן אפקטיבי לפני כינוס הנכסים וטען כי אוריאל הציג מצג שווא לגבי מצבן של החברות טרם ההסכם. בערעור נדונה השאלה האם גול הפרה את התחייבויותיה, תוך הדגשת ההבחנה בין "חובות השתדלות" לבין "התחייבויות תוצאה" – ובעיקר, האם גול נדרשה לעשות מאמצים להבראה ולא להשיג תוצאות מיידיות. השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי ניתן להטיל אחריות על גול רק אם לא פעלו בשקידה סבירה, דבר שערכאת הערעור מצאה שלא הוכח בזמן הקצר שלפני כינוס הנכסים. גם טענותיו הנגדיות של גול בדבר מצג שווא על ידי אוריאל נדחו מחוסר ראיות. בסופו של דבר התקבל הערעור, תוך שלילת טענת הפרת החוזה נגד גול, אם כי טענותיהם הנגדיות ובקשות הביטול על בסיס תרמית קודמת נדחו. מאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרה נטענת כלשהי של גול לבין הפסדיו של אוריאל, נדחתה התביעה העיקרית, והותירה את דחיית התביעה שכנגד על כנה, ולא נפסקו הוצאות נוספות.