ע"פ 335/75

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לערעור על הרשעה לפי סעיף 120א לפקודת סדר העונשין, 1936, בגין מסירת הצהרות או עדויות סותרות בעניין אחד לרשויות שונות. המערער מסר עדות לקצין משטרה החוקר רצח, אך בהמשך העיד אחרת במשפט הרצח, וטען כי הודעתו הקודמת הייתה שקרית. השאלה המרכזית הייתה האם הודעתו של המערער במשטרה מהווה חזקת אמירה או עדות, בהתחשב בכך שהוא חתם עליה במה שנראה כמילים "NON JUSTO" או "NON JESTO", המעידות לכאורה על אי הסכמתו עם התוכן. בית המשפט העליון קבע כי כוונת המערער הייתה להטעות את המשטרה ואת בית המשפט, שכן החתימה נכתבה שלא כדין ובשפה זרה, ומשכך עמדה הצהרתו הראשונית. בית המשפט קבע, כי אמירה שסותרת על ידי הנותן בעת החתימה אינה יכולה להיחשב כסתירה לפי סעיף 120א. השופט לנדוי הדגיש כי הודעתו של המערער היא מה שהציג מבחוץ ולא הסתייגות פנימית, ואילו מ"מ הנשיא זוסמן קיבל דעת מיעוט וקבע כי סמל המשטרה לא קיבל הודעה כוזבת מהמערער. בפרשנויות אלה אושרה ההרשעה לפי סעיף 120א, והערעור נדחה ברוב קולות.