רע"א 37914-08-24

תקציר

פסק הדין במקרה זה עסק בבקשה לעיכוב ביצוע בנוגע לפינוי דייר וסכסוכים כספיים נלווים. ערכאת הערעור, שהפעילה את סמכותה לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החליטה לקבל חלקית את הערעור לאחר שהתייחסה אליו כאילו ניתנה רשות. במקור, בית המשפט המחוזי עיכב את ביצועו של פסק דין לפינוי, בנימוק של נזק פוטנציאלי מפינוי קרקע. עם זאת, ערכאת הערעור הדגישה כי עיכובים כאלה צריכים להיות נדירים וקבעה כי הנסיבות הקיימות אינן מצדיקות זאת. היא הדגישה כי על מנת שערעור על עיכוב ביצוע צריך לעמוד בדרך כלל בשני תנאים: סיכויי הצלחה טובים ואיזון נוחות חיובי למבקש. כאן, המחלוקת נסבה על הסכם כתוב לכאורה המאריך את חוזה השכירות ועל ההיבטים המעשיים של תשלומי השכירות. ערכאת הערעור לא מצאה הצדקה לעכב ביצוע מלא מטעמי נוחות, מה גם שהמחלוקת המרכזית הייתה על קבלת דמי השכירות עד להכרעה בערעור. יתר על כן, בית המשפט קבע כי האינטרס של השוכר, שעיקרו שיקולים כלכליים, אינו עומד ברף הנזק הבלתי הפיך, שהיה מצדיק עיכוב ביצוע. בית המשפט התייחס גם לסוגיה הנוגעת לפירוק סככה שבנה הדייר, שנדחתה עד להחלטת הערעור. ההוראה הסופית כללה את המשך תשלום דמי השכירות המופחתים על ידי השוכר כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום, כאשר ההסדרים הכספיים לכספים העודפים ינוהלו באמצעות בית משפט או בהסכמה הדדית. פסק הדין הסתיים בכך שהשוכר אחראי להוצאות המתנגדים.