ת"א 18270-06-12

תקציר

התובעים, בעלי שלוש מתוך ארבע יחידות דיור בבניין בירושלים, הגישו תביעה בסך 3.1 מיליון שקל נגד הנתבעים, אחיהם ואחותו שבבעלותם יתרת היחידה, בגין סירובם לפנות את דירתם במסגרת פרויקט שיקום. התביעה הוגשה מכוח חוק פינוי בינוי (פיצויים), התשס"ו-2006, המאפשר לרוב של בעלי דירות בבניין לכפות על בעלי דירות מיעוט למכור את דירותיהם לצורך הריסת הבניין ובניית בניין חדש, בתנאי שמתקיימים תנאים מסוימים. התנאי העיקרי שעמד על הפרק במקרה זה היה האם סירובם של הנתבעים היה סביר, שכן החוק מטיל אחריות נזיקית על בעלים סרבנים באופן בלתי סביר. התובעים טענו כי סירובם של הנתבעים היה בלתי סביר משום שהפרויקט היה כדאיות כלכלית, ואילו הנתבעים טענו כי לא. תחילה קבעה השופטת כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי רוב מיוחס של בעלי הדירות באשכול הרלוונטי, כהגדרתו בחוק, הסכימו לפרויקט. עם זאת, הוא עדיין בחן את סבירות סירוב הנתבעים ומצא כי הפרויקט היה כדאי כלכלית, בניגוד לטענת הנתבעים. עם זאת, השופטת הגיעה למסקנה כי התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו כתוצאה מסירוב הנתבעים, שכן מימוש הפרויקט לא היה ודאי בשל סוגיות בולטות אחרות, כגון היטל השבחה שהעירייה עשויה להטיל. לפיכך נדחתה התביעה, אך ללא הוצאות, והשופטת הביעה תקווה כי הנתבעים ישקלו מחדש את עמדתם אם רוב בעלי הדירות יסכימו לפרויקט.