ע"א 250/70

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על תוקפה של צוואה. המערערים ביקשו מבית המשפט לאשר צוואה חתומה על ידי המנוח, ישראל בן יצחק צוברי, בנימוק שהיא מייצגת את רצונו האמיתי של המנוח. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם, בנימוק של ספקות לגבי אמיתות הצוואה. בית המשפט תהה האם לצוברי היו הבהירות הנפשית ושיקול הדעת הדרושים כדי לערוך צוואה, בהתחשב במצבו הרפואי – מחלת פרקינסון – ובנסיבות יצירת הצוואה. בית המשפט העליון קיבל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור, תוך שהוא מסכים כי הספקות לגבי מצבו הנפשי של צוברי ואמיתות הצוואה הם משמעותיים. הם קבעו כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים להוכיח כי הצוואה אמיתית ומייצגת את כוונתו האמיתית של המצווה. הדרישות הפורמליות לצוואה, כמפורט בסעיפים 20, 24 ו-35 לחוק הירושה, משמשות כאמצעי הגנה להבטחת כוונת המצווה שלא תיפגע, וכל חריגה מדרישות אלה חייבת להיות מוצדקת על ידי המבקש. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי לא היה ספק בכנות הצוואה. בנוסף, ציין בית המשפט העליון כי שפיותו וצלילות דעתו של המצווה הם חלק בלתי נפרד מקביעת אמיתותה של צוואה. בהתחשב בנסיבות, לרבות בריאותו הרופפת של המצווה והאופן החפוז שבו נערכה הצוואה, הגיע בית המשפט למסקנה כי אכן קיימים ספקות לגבי צלילות דעתו של צוברי והבנתו את תוכן הצוואה. משכך, נדחה הערעור, ופסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי אושר. כן חויבו המערערים בהוצאות המשיב בסך 1,500 ל"י.