ת"פ 10385/98

תקציר

הנאשם הואשם במכירת רימון הלם שלא כדין ובהחזקת נשק שלא כדין. סעיפי האישום התבססו בעיקר על עדותו של קטין בשם מ', שטען כי רכש מהנאשם רימון והוביל את השוטרים לחנותו של האחרון. עם זאת, במהלך עדותו בבית המשפט חזר בו מ' מדבריו, וטען כי הם חולצו באמצעות מכות ואיומים של שוטרים. ההגנה טענה כי הודעותיו של מ' במשטרה היו סותרות ולא אמינות, וכי חקירת המשטרה הייתה פגומה, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של מ' ובהיעדרות הוריו בחקירה. באשר לאישום ההחזקה, הודה הנאשם בהחזקת חומרי נפץ אך הכחיש כי הם נופלים תחת ההגדרה החוקית של "נשק". התביעה טענה כי ההגדרה של "כלי נשק" כוללת כל חומר נפיץ המסוגל לפגוע באדם, ואילו ההגנה טענה כי החומרים חייבים להיות בעלי אופי אינהרנטי של גרימת נזק, כמו תחמושת או פצצות. לאחר בחינת חומר הראיות, מצא בית המשפט כי הודעותיו של מ' במשטרה אינן אמינות, מכילות סתירות מהותיות, ועדותו בבית המשפט אמינה יותר. התביעה לא הצליחה להסביר סתירות אלה במידה מספקת, וטיעוני ההגנה בדבר החקירה הלקויה וגילה הצעיר של מ' היו משכנעים. לפיכך, זיכה בית המשפט את הנאשם ממכירה בלתי חוקית של רימון הלם. לגבי סעיף ההחזקה, בית המשפט פירש את ההגדרה המשפטית של "כלי נשק" בחוק העונשין בצמצום, ודרש שהחומרים יהיו מזיקים מטבעם, בדומה לתחמושת או פצצות, ולא רק מסוגלים להזיק אם נעשה בהם שימוש בלתי הולם. פרשנותה המרחיבה של התביעה נדחתה, שכן היא נעדרה הצדקה לשונית ותכליתית ופגעה בזכויות הנאשם. מאחר שהחומרים שהיו ברשותו של הנאשם לא תאמו פרשנות צרה זו, הוא זוכה גם מהחזקת נשק שלא כדין. לפיכך, בית המשפט מצא את הנאשם לא אשם בשני האישומים המיוחסים לו בכתב האישום.