רע"פ 5174/97

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לערעור על הרשעה בשתי עבירות של שימוש בלתי חוקי במידע פנים על ידי איש פנים לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. למערערת, שכיהנה כמזכירת חברת פז חיפושי נפט, הייתה גישה למידע חסוי אודות גילוי שלטי נפט בקידוח ימי שבוצע על ידי שותפות הכוללת את פז חיפושי נפט וי.ו.א.ל חיפושי נפט בירושלים בע"מ ("יואל"). בטרם פורסם מידע זה לציבור, התקשר המערער למנהל התיקים שלו והורה לו לרכוש עבורו מניות נפט. למרות שהמנהל מיהר לבצע הזמנת רכש למניות יואל, ההזמנה לא בוצעה משום שהוגבלה על ידי המערערת. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי דחתה את ערעורו של המערער, ואישרה את הרשעתו של בית משפט השלום. השופטים קבעו כי המערער היה "איש פנים" כהגדרתו בסעיף 52א לחוק ניירות ערך, ועשה שימוש במידע פנים בניגוד לסעיף 52ב. לטענת השופטים, הנחיית המערער למנהל התיקים שלו היוותה "עסקה" על פי החוק, והוראתו של המנהל שלא בוצעה הייתה "התחייבות לבצע". יתר על כן, המערער ידע או היה עליו לדעת כי ייעשה שימוש במידע הפנים. השופט מודריק מבית המשפט המחוזי נתן דעת מיעוט, וקבע כי הראיות אינן מוכיחות די הצורך כי המערער היה איש פנים או כי עשה שימוש במידע פנים. עם זאת, השופט מודריק הסכים עם ההרשעה בעבירה השנייה של מסירת מידע פנים, שכן המערער לא הוכיח כי מטרתו לא הייתה להפיק רווחים. בית המשפט העליון קיבל את דעת הרוב של בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור. בית המשפט הסביר כי המטרה העיקרית של איסור השימוש במידע פנים היא למנוע ניצול לרעה של יתרון בלתי הוגן במסחר בניירות ערך, הנובע מגישה למידע סודי של החברה. הגדרת "איש פנים", הבהיר בית המשפט, תלויה באופי המידע המתקבל ובעיתוי השימוש בו. 'איש פנים' יכול להיות גם אדם חיצוני לחברה שיש לו גישה ייחודית למידע פנים. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי המערער היה איש פנים הן בפז חיפושי נפט והן ביואל, שכן מטרת השותפות הייתה חיפושי נפט, ולמערער, כבכיר בחברת פז חיפושי נפט, הייתה גישה למידע חסוי אודותיה במסגרת תפקידו. בית המשפט גם הסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי הצו שלא בוצע מהווה עסקה לפי חוק ניירות ערך, וכי היה על המערערת לדעת כי ייעשה שימוש במידע. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי המערערת אינה יכולה לטעון להגנה לפי סעיף 52ז(א)(4) לחוק ניירות ערך, הפוטר מקרים בהם מטרת השימוש במידע פנים לא הייתה בראש ובראשונה למטרות רווח. בית המשפט הסביר כי הוראה זו חלה רק במקרים של ניגוד עניינים בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי, וכאשר האחרון גובר בשל הצורך. מאחר שהמערער לא הצביע על צורך או תכלית לגיטימית אחרת, הגנה זו לא עמדה לרשותו. השופטת ביניש והשופטת חשין הסכימו עם פסק הדין.