ת"א 12753/02

תקציר

התובע, אחד הבעלים המשותפים של דירת מגורים בירושלים, תובע לפנות את הנתבע, בנו של הדייר המקורי, ולקבל דמי שכירות שלא שולמו. הדירה הושכרה לאביו של הנתבע בשנות השישים. לאחר פטירתו בשנת 1989 המשיכה אלמנתו להתגורר בדירה עד לפטירתה בשנת 1994, ומאז מתגורר בה הנתבע. התובע טוען כי תקופת השכירות הנוכחית הסתיימה, ומבקש את פינוי הנתבע ואת דמי השכירות שלא שולמו. הנתבע טוען שהוא דייר מוגן, ולכן זכאי להישאר בדירה. בית המשפט מגיע למסקנה כי אביו של הנתבע היה דייר מוגן. מהראיות עולה כי הדירה הושכרה לו לראשונה לפני שנת 1968, והתובע לא הצליח להוכיח כי אביו של הנתבע לא שילם דמי מפתח. מאחר ואביו של הנתבע היה דייר מוגן, בית המשפט בוחן האם הנתבע הוא דייר מוגן. בית המשפט מקבל את טענת הנתבע כי התגורר בדירה עם הוריו, ולאחר מותם המשיך להתגורר בה. בית המשפט מקבל גם את טענת הנתבע כי שילם דמי שכירות מדי שנה, אך הבעלים סירבו, ולכן הוא אינו חייב בתשלום דמי שכירות. באשר לשינויים שביצע הנתבע בנכס, בית המשפט מורה לנתבעת לפרק את הגדר סביב החצר, ולהוציא את הסככה, הכלבייה והכלב מהחצר, שכן הם מונעים מהתובע ומבעלים אחרים להשתמש בו. עם זאת, בית המשפט מאפשר לנתבעת לשמור על השינויים שנעשו במרפסת, שכן לא מדובר בשינויים מהותיים, והתובעת לא הוכיחה שהם גרמו נזק. בקשת הפינוי של התובע נדחית, הבקשה לדמי שכירות שלא שולמו נדחית, ועל הנתבע לשלם לתובע 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין.