ע"א 6971/93

תקציר

במקרה דנן, בבעלות המשיבים היה מפעל מתכת על קרקע ששונה ייעודה מתעשייה למגורים. בלחץ השכנים והעירייה, הם פינו את הקרקע על סמך הבטחה שהארנונה תחושב מחדש על בסיס תעריפי מגורים לאחר תקופת פטור. הבטחה זו לא קוימה, שכן העירייה גבתה מהם מיסים לפי תעריפי התעשייה. המשיבים ביקשו סעד משפטי, בטענה להפחתת מס ולפטור על בסיס סיווג מגורים ממועד הפינוי. בית המשפט המחוזי צידד חלקית במשיבים, בקובעו כי על העירייה למסות את הנכסים הריקים כבנייני מגורים ולכבד את הפטור שהובטח בתחילה. בית המשפט קבע כי פעולות העירייה אינן עקביות ואינן צודקות, שכן הן מונעות את השימוש התעשייתי בנכסים תוך גביית תעריפי תעשייה. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, הדגיש את חשיבותן של הבטחות שלטוניות והגינות ציבורית, וקבע כי עירייה אינה יכולה להתנער מהתחייבויות ללא הצדקה, במיוחד כאשר לא חל שינוי נסיבות מהותי. בית המשפט סיווג את הנכסים באופן המשקף את ייעודם ומצבם הנוכחי, והעדיף שומה למגורים על פני הסיווג התעשייתי המוצע על ידי העירייה. הערעור נדחה, והעירייה חויבה לשאת בהוצאות.